המתת השור

brune par erreur
היום, סוף סוף הפכתי לבלונד. למרות שנולדתי ברונטית, החלטתי שכדי להסתיר את כמות השיער
העפור, הגיע הזמן שאחזור לצבע הטבעית של אימי. הרי, לכולנו, אחים ואחיות, נולדנו עם האור הלבן הזה, כמעט כו גינ,גית, שפתיים ורודות ....אימי הייתה מאוד יפה...פטית עם חיוך זוהר, אור מושלם עם הגוון הורוד של נופים צפוניים. הלכה להזדבג עם גבר הונגרי...והינה התוצעה היה ...מיזוג של מזרח ומערב אורופה, ילדה בין הכיסאות, לא לגמרי כהה, לא ממש בהירה..ובמיוחד עם גוף כל כך מלא שבילתי אפשרי היה להאתים למידות הסדנדרטיות דאז. יצאתי בלי מודל מוגדר ממש. קצת מחוץ לקאסטה המקובלת. החזה היה שופע כל כך כבר בגיל 15 שכמה תאונות דרכים נגרמו בגלם. אבל לא הייתי פופולארית. כל משיכה גברית היתה מוטעת מלכתחילה. גדלתי כמו אסב בר, כמו מחוץ לגופי, עוד קורבן לדימוי המושלם של שינאת עצמי. מי שאהב אותי מכל סיבה שהיא, למרות גישה קרה כיוחול מהתחלה, קיבל אותי בקלות. ואז חלף מהר.

התיאבון שלי היה אגדי במשפחה. בעצמי הייתי נבהלת מזה. יכולתי לגמור עוגות שלמות בעצמי. הרי בצרפת, יש חנויות רק למתוק ואיזה מתוקים. אז לא הייתי קוראת להם חנות ...יותר מקדש לעוגות, לאוכל מעודן. לא היו לי גבולות, דבר שלומדים בדרך. גם לסקס...יכולתי לשכב עם כמה שיותר ועם מי שיותר. היה לי תיאבון מיני של גבר. אבל גם נשים, עומד להם תמיד. זה דבר טבעי כל כך. רק הכיאור שלי שמרה עלי. פעם, משהו עם שכל אמר לי "הפנים שלך יכולים לשנות מרגע לרגע"...הוא צדק. היופי בפניי היו חולפות מהר, רגע של הרמוניה, של שקת פנימי, של אהבה לא מלחמתי. ורגע אחרי, להביע כיאור. כמו זיקית.
עם הזמן, יותר ויותר אני מבינה שגוף הוא גלימה שעליו מלבישים את הנשמה. עם אותה האמיתו מוקדם, הוא יהיה כמו מקדש נתוש.



לאחרונה...אני רואה פתאום הרבה נופים שמצרפת, בסרטים משם. לשמה הייתי צריכה גם לבקר לכמה ימים. הגעגוע עולה בי בצורה שמפתיעה אותי. ראיתי נופים כאלה של החוף ברטניה, מפוזרים על פני הים, אבנים כבליטות של חימר מחוספס, עדים אחרונים של טרסיאר אורופי...פעם היו קיקלופים, היום גמדים.
הים העשיר מתנקל עליהן. תקיפה לא תמיד רכה אך היא חוזרת ושבה עם ענווה עיקשת והליטוף הזה נתן לגמדים המפוזרים גבנות עם לוסטרה של לוטרה. הגלים נשאנים עליהן בעיקבאות כל כך שנדמה לי לרגע שהתקיפה שלהם הופכת ליטוף. לא תקיפה יותר אלה יד מכוונת לעקפיהן הרכות. היד, אדווה עשירה מכסה טוטאלית מותניהו רחבות. הלובן המלוח מנשק ומרתיב.

הקרם שנולד מהגל הוא כל כך פורה שאין אני ולא יכול לחשוב על תענוג אלוהי שפורצת שמה מדי שב וגוהה. בדימיוני עולה, במקום הים השותף , כיד אלוהי הבאה ללטף את בריאתו בהנאה רבה, יד אלוהית שהפכה לכפפכה לבנה, קלה כמו חלב קפה ששבה ועוזבת רגע אחרי, כאילו אומרת כן, אני כאן למי שרואה, עצלנית למה שכאן שוכב, בליטוף אלוהי שבא להשתכל רגע.