המתת השור

לבודדות מעל כל דבר
לחלל, לשקט
הבית ריק יותר ויותר. יש אלה שקוראים טירה. כן, יש לו בצל שמשתקף על הקירות גבוהות משהו מן העבר. הפינוי של לפני יומיים החזיר לו מן טהור, מן חלל מן שקט.
רק ספרים. ספרים ומוזיקה עומדים כמו צבע בנסיגה על הקירות. להם, אני פונה כל יום ומגלה עם סקרנות ענוגה איזה אוצר כאן, איזו אלבום שם של תמונות בקולקציה, אומן קנוי אז בחול שלא היה ידוע כלל והיום הוא מיינסרים. על השתחיחם כלום יותר כמעט...באה לי לזרוק על זה שבצבע עלה ארמות של כריות ולשבת פשוט על הרצמה. אם רק זה היה נוח כדי לקרוא ושוב לקרוא.
אין לי זמן הרבה, איו לי חלל מספיק בפנים כדי למלא את הכל בד אחד.
החושך, הלילה מלטף את רוחי בשקט שלה והינה, אני לבד בסוף כש הוא ישן כמו ילד עזוב שם במיטה.
טוב שמן הכלום, כמה מילים מתגלגלים אחוצה. אחרת רק היו נישארים אתה נשמות הריקות.
בא לי לטייל ולמלא לאט לאט את החללים ברהיטים יפים. רהיטים שהייתי בוחרת אחד אחד ומשנה את מקומם לפי הרמוניה אחת או אחרת.
ליבי הפסיק לפעום כמה פעמים בחיי. בפעם האחרונה שזה קרה, נגמר גם, הלכו הנעורים ביחד עימו. היתעוררתי זקנה. הלב הפסיק לפעום.
לפעמים, אנשים מתים הרבה לפני סוף נסיעתם הפיזית. התהבולת הזו, הדבקות הזועמת למציעות יבש גם את אגם החלומות. יחד איתם, התקווה. וכאשר אין תקווה, אין שום כלום יותר.

יש לי גינה עם עצי דבש, עצי לימון ועצי זית. כולם צעירים. נטעתי אותם עצמי. יש גם שמה קאקטוסים מקסיקנים וורדים ברים. הם ממלים את החלל בירוק שלב. פינה חי אחרון בטירה לא לגמרי מתה. כאשר אני מתכוונת לישון, אני שופחת על הסדינים כמה טיפות של שמן אורן ואז, נדמה לי באמת שאמא אדמה באה כדי לנחם אותי.