המתת השור

המודעות דווקא כאן היא האוייב שלך
רק כאשר אני מאבדת אותה, אני פורצת גבולות ויוצאת מעצמי. כך היה לילה לשעברף לכמה רגעים בלבד, כאשר משהו במוח נותן לאנרגיה לזרום ממש, זה כמו להגיע לחוף אחר ולתבול מאט את הרגל במיים האלה, רק להרגיש איך זה, רק לרגע, בלי עצמה ממש, אך משהו חדש חודר פנימה, משהו שהוא כבר לא אני, שיוצאה לא מהגוף אלא מהראש, אדם שמפסיק להנגד, להתעקש, להלחם, לרצות בדרך שלה, שנכנע לרגע ללא שלעמצו ומפסיק לפחד.
נדוש לומר שזהו הרצון שלו שקיים ורק הוא. הסוגיה הזו מקוממת אותי וסוגרת אותי כמו דלת כלא. במקלחת, לקראת הסשן, הרגשתי כל סוגי רגשות הכעס, המרד, השינא. אני יודעת שהולכת להיות תחת אגואיזם שלו, אותו דבר, אותו תסריט, ויודעת שזה לא ישתנה, כמו לוותר מראש על כל שינוי.

הליבה, הוא הרצון שלי. שמה מתרחשים הקרבות ללא שבויים, הלחימות הכי קשות. רק לפעמים אני מסוגלת לתת ולא למשוך את הרסן...רק לפעמים, ברגעים מאוד נדירים, אין משהו מקובץ וקשה כמו לבה אחרי פריצה של הר געש. איני בטוחה שיום אחד יקרא ואוכל להוביל את עצמי במצב של קבלה בדרך קלה. לכן המשיכה הכל כך עומצית לבדסמ, כאשר רק עבודה קשה, הצלפות, איבוד ההכרה מתחיל לתפתף טיפה טפה...ואז אני מוצאת את עמצי אוהבת אותו. רק ברגעים בודדים, כל הומות של ירכו נהרסות כליל.

רצון מול רצון, קרב איתנים של רצון לקחת מול רצון לא להיכלל על ידו. הכאב הוא נוף ידוע. עושים אתזה בדרך זה כרגע. אולי יותר מאוחר, יום אחד יעשה דרך האושר, החוסר רצון. שלוש פעמים הוא דפק לי את התחת אתמול