הן נעימיות כמו שחתה של גראס טוב - יותר נכון כמו גיונט שלם.
אני זוכרת...בקיצ לשעבר, הייתי לוקחת 6 כאלה כול יום...למעשי, זה היה בתחילת האביב. לא יכלתי לתפקד כמעט...לחלוטין. הפעם, זה היה רציני...אם לני כן הייתי משחקת על המבת, בתקופה הזו, הייתי אכי קרובה אליה שאפשר
זה לא הולך כך ...למעשי, הכל הולך לאט...אתה מתרגל לראיון. לא חושב על הסביבה. רק על הריקנות של הכל. אתה כלוא בתוך הסבל שלך, הסבל ניהה יותר מצוי בגוף מאשר מיים בגוף
היה לי ריטואל. בבקרים, הייתי מתעוררת כנו שיכולתי להתעורר, כל כך מוקדם, העינייים היו נפתחות ללא רצון להתעורר. הרי, הדיקאון היה לוחץ אחוצה והייתי רואה את היום החיוור בלי רצון.
מה לעשות עד אור הבוקר ? לפני כן, הייתי אוהבת את השעות הקטנות של הלילה. לא יותר...טלוויזיה ? בלה בלה אין סופי של עולם....
אז כן, הייתי ראוה את הסריה הזאות של המשטרה, פימוח של רציחות...מה מצאתי בזה ? אין לי מושג..עד היום...אבל אולי, קצת רגש, קצת המשיכיות....קצת חיים...לא יכולתי אפילו לאכול. אולי הקפה של הבוקר...והתרופות...אפילו מוזיקה לא אהבתי יותר...לפחות, לא הזנחתי את החתול שלי....
ריטואל כן...לא הייתי מחכה לכלום. ידעתי שאני מדברת לקירות. אפילו לאזרה שהיה לי בעבר, לא פניתי אליה למרות שאחרי התבוננות ארוכה, היא אמרה לי, בטון הכל כך רחום שלה : C, אני יודעת שלא תתעבדי למרות הכל...."
היא צדקה
לפני 16 שנים. 18 ביולי 2008 בשעה 22:17