המתת השור

תמיד שעלתי את עצמי איך, רגע לפני השינה, המוח לא תופש....וזה כל פעם אותו דבר. זה בורח מהמודע. פי כמה וכמה ההרגשה כאשר רופא הולך להרדים אותי, רגע אחד לפני איבוד שליטה, אני רוצה להתפש בהרגשה. אבל אין סיכוי
השהיהה בבית חולים הפעם היתה יותר מתפיעה מהפעמים הקודמות אפילו. הפעם לא תיכננתי אתזה. ממש לא. עוד פחות את הניתוח.
היררתי על זה בערב מאוחר בפתיו הישן של הדסה...אין העולם הזה עולם הוא עולם ממש בפני עצמו. כול סוגי הבני אדם נפגשים שמה, בלי הבדל בדת או בגיזע. בירושלים, האנשים חיים ליד אחד את השיני. בצורה מוזרה, ההפרדות האלה מתבתלות בתוך הבית חולים.
במיוחד, בחרד הרדמה. עירומה ושכובה, אין אני יותר מחפץ מקולקל שהולך למוסך. הנפש נראית פתאום עם חות מקשר כל כך שברירי ממנו. פעולה אחת לא נכונה, היא נפדת כמו ציפור מפחדת ועפה.
אני מקשיבה לסביבה. בלי משקפיים, אני לא יכולה לשמוע כל כך טוב. זה מוזר אני יודעת אבל ככה זה. הגבר הזה מתקדם אלי. הוא מדבר איתי עם מבתא שאני מנסה למקם. עיברית צחה ללא היסוס. רגע אחרי, הוא מדבר רוסית עם אחות אחת יפה, עד כמה שאני יכולה להבחין. אחד אחר אומר לו בצחוק " כולם נוסעים לשם כדי ללמוד רפואה..."
"כן...אומרת היפה....ואחר כך, מתחתנים איתנו, הרוסיות היפות..."
ואני קולתת....הוא ערבי צעיר שנסע ולמד שמה ברוסיה.
השפה השולתת כאן בחדר היא רוסית...עדות לעליה העצומה ומסכילה של לפני עשור. הרופא מנתח מתקדם לכיווני...הוא כמעט מחייך...הוא שמות ירוק מעיימת, נירא כקצב עם כובע מצחיק על הראש...בכלל, כולם לבשים את הכובע הזה שאמור לכסות את השעיר ....עם צבעים ומוטיבים כל אחד אחר...כאילו הפנטזיה האומנותית היתה מתבטית רר שמה...זה של הרופא, סגול ועומד כמו רס"ר
"אכלת משהו ?" הוא שואל
בשלב זה, אני כבר לא זוכרת
"מה...את לא זוכרת אם אכלת סטייק?!" הוא צוחק בטיפה אכזריות
דמות אחרת יותר חמלתית מתקרבת אלי
"קוראים לי אלקסנדר ..."
"אלקסנדרה ?" אני שואלת בתמימות
בשלב זה, כולם יודעים שאני פוחדת מוות...
הוא צוחק ומסיח את דעתי....אני רק מחקה לרגע הזה שהם הולכים להרדים אותי..אתפוס את הרגע הזה...עדה מתי הם גונבים ממני את המודע שלי....