אני חושבת שאני יכולה לחזור למהלך הנורמלי של החיים...ופתאום, משהו מבחוץ פורץ פנימה והורס את השלווה...אם זה בריאות, אם זה מס הכנסה, אם זה מריבה או העבודה שהפכת עול כבד מדי
אני פונה את הפנים מול הסערה ומנסה לעמוד עיתן אבל מה שחשוב לי ככ - היציבות - נעלם כאילו לא היה ולא יהה שוב.
ושוב הסערה עוברת ו, כמו שור קשור, שוב הולכת וממשיכה לפלס את הדרך קדימה כאילו שחכתי מה היה יום קודם. שוחכים מהר ? האומנם?
כך אני חשה את הזיקנה ממש אולי...כאשר כיפולי החיים משאירים כמתיים פנימיים....שלא תמיד מבינים את עומקם בבשר הלב.
אין אני מעמינה באופטימיות או פסימיות, בפרופורציות או יחסיות כאשר מנסים לשפוט טת החיים..אלא רק בהסתגלות מתמדת לימים, לשעות לדקות שעוברים ...כאילו עוניה ששטה לה במה שהפך לאוקיאנוס בלי מישור, מגל לגל כאשר כול גל יש לה את הזבית החדשה שלה הלא דומה בשום דרך לקודמת לה.
כך פעלים מהפחות הפנימיות: ללא כיוון ללא פתרון מראש ללא סימני היכר כאשר הנודע הפטוח היחד הוא הבילתי ידוע
כאשר הן אוכל למצוא חזרה את האיזון הנכון מחדש, אוכל לומר שכן התבגרתי בשנה, ביום בדקה...חוף שלווה שטוחים לרגע ...ושוב דרך שמתפלסת קדימה מחדש בלי אפשרות לדעת מה מקורו מה סופו.
-----
לפני 16 שנים. 21 בנובמבר 2008 בשעה 15:14