היום, הלכתי ברחוב וחשבתי לקרוא לספר שלי : תולדות העדנות" לא יודעת עדיין באיזה שפה אכתוב אותו. אפילו צרפתית עזבה אותי קצת. זה כמו לחזור למאהב מן העבר הרחוק.
מן העבר הלא רחוק, הלילה הזה בתחנה כאשר הייתי כבולה בשרשראות על הרצפה...זה לא היה בדסמ. חוזרים אליי התחושות אחרי חודשים ארוכים. לגוף- לנשמה יש מנגנונים חזקים מאוד כדי להגן על עצמם...אחרת אם המודע תופס אשר מה שקורה, הינו יכולים למות מיגון באותו רגע. לכן טוב שכך הראש נכנס לארפל ולא קולת ממש מה מתרחש סביב ובמיוחד מה אפשר לעשות. אולי אני לא טובה בזה...אבל באותו רגע, אנחנו עסוקים פשוט בלא לתבוע תחת מתקפת הפניקה שפולשת בנו.
השבוע העורכת דין שלי אמרה לי בלעג ; "זה היה יותר האלבון שעשית לשוטרים מאשר אותם סטירות שנתת לו....אישה שסוטתרת לגבר בישארל, לא לוקחים ממש את זה ברצינות...היא אמרה בחיוך חלש....הרי על תשכחי באיזה סביבה אנחנו חיים..." והפעם היא חייך ממש.
לקח לי המון זמן להבין את עומק הגלים שאותה לילה הביאה לדלתי. לא שמענין אותי לעשות ספר על נסיבות ולמה אלא פשוט להבין איך נשמה נפצעת איך נשמה קולתת ואיך היא עוברת את הדרך הזה של להגיע לאן שהיא צריכה להגיע :זאת אומרת למקם אתזה בהסטוריה הפנימית שלנו...למקם את האלבון בהיסטוריה הפנימית שלנו...פצע פנימי לא נישאר באותו מקום בנשמה...היא נוסעת בתוכינו.
עד שמוצאים סטרוקטורה מנטאלית רגשית שנוח לה שמה לעת נחתה .
לפעמים, גם יכול להיות שהיא מזקינה איתנו ומגלה לנו מסקנות אחרות בדרך...אבל הסבל זה כמו חיים, אסור שזה יעצר כמו סימן בכביש ...לא זה גם הדלק של החיים...זה נוסע איתנו, לא תמיד קדימה, לא תמיד באמצע...אבל במסודות....
אכזבה גם כי אין אני יודעת איפה למקם אותו....עצובה כי אנחנו לא מדברים אותה שפה...וכול מה שנדמה לו על עצמו הוא משליך על האחרים ...הם אשמים.
עף נשמה לא עשה לי מה שהוא תרם לי בחיי...אין לי מילים אין לי דרך ממש להודות לו. אם יכלתי לבנות איתו הייתי עושה את זה...אבל נדמה לי בלתי אפשרי...נדמה לי בלתי ניתן לתיקון. אצתרך פשוט לשלם את המחיר
איך עוזבים אדם שמתרגלים אליו ואוהבים ? איך עוזבים אדם שיודעים שזה יכאב? יכאב כמו ילד שעוד לא מוכן, חייל קשוח עם בטן רכה....
הכאזבתי גברים בחיי...זה כמעט יותר גרוע מלהפגע אני. משהו עדיין צריך להשתנות בי...על בטוח.
מתרגלים לדמות קרובה לגוף. הפרידה תיהיה קשה...אחרי כמובן עוד יותר. אין לי כוח כבר.
לפני 15 שנים. 5 בדצמבר 2008 בשעה 23:31
