אני סטון קצת. ברגעים האלה, ידוע שמחשבות שלא חשבת לחשוב אף פעם, נתגלות למוח שלך. כך קרה לי. כך קרה לי שבו ביחד עם תחושות אחרות, השפתיים שלי המתחילות לחוש זרימה של דם מוגברת ועזה, הן עומדות כמעט, נפוחות מארוס.
מן כוח כזה לוקח אותי לקום ולהדבק לדלת, להתקופף. כאן על ארבע, פנים מעוותות ממעמץ אני נדקת לדלת ומחפשת החור, החור של הדלת.
הבית שלי ישן, הדלתות הן מעץ, סוג ישן של המנעולים ומפתחות דאז, שאז אפשר להציצ מעבר לדלת ולראות...למעשה לגנוב רגע של אינטימיות הנוצרת שמה, שממנו מפרידה רק דלת אך ממנו המורחק על ידי חור של מנעול.
ההצצה מקטינה את הפיגורות ביפנים כך שהן מתגלות מולי במן מדליון בלבד של מציאות הזויה. אבל הכל אפשר להבין, מחלק של תחת, מרגל למעלה, מהזיין הזה שנכנס ויוצא רק בניחוש אומנם כי הם כבר עולמות ממך, אטרניתי ממני , מיזדיינים ממני
אני יודעת כבר שאראה טנועות שרק לה ולא לי. אני יודעת שאגלה תחשבות שרק לה ולא לי. יודעת שהוא יתצאה עם חיוך, מבסוט, אכל ועוד הרבה, ואני רעבה. יודעת שכול דפיקה, כול תנועה שלו בתחת שלה יהיה שונה מי שלי, שאולי לא ידעתי אז לרצות אותו מספיק, לכן הוא בתוכה ולא בתוכי
יודעת שאולי לה יש זכות להדפק בכוס ולא לי
למה לא אני ? אני מנקה, קונה, דועגת והכול והיא זו שמקבלת את כול התשומת לב.
כן...כי כול "דבר" חדש מקבל את ה 100 אחוז של גבר ואחר כך, זה עובר למחלקה אחרת. מחלקה מוזרה שכזו....יש רק רעבים שמה
עוד יבוא המשך
לפני 15 שנים. 11 בפברואר 2009 בשעה 21:24
