המתת השור

לפרסם קומץ תמונות של סשונים שעברתי
החלטתי נבעה מהרצון להראות את ה"אמת העירומה", את הגוף שלי בלי איפור וכדומה
בדסמ היא אומנות נפלאה בתרגיל הזה ולכן, מגיעים להתמודדות ישירה עם הגוף האישי.

זה מוציא את השדים מן הבקבוק...אלה של האסטתיקה המקובלת. אין מנוס מליראות אותו מקרוב ובמצבים קיצוניים. אין מנוס מלפחד תחילה ולאהוב אחר כך.

בהתחלה, שנאתי את התמונות האלה. היום, למדתי לאהוב אותם ולקבל את הגוף הגדול שלי.
כבר בדור שלי, בארץ המוצא שלי הייתי גדולת מיצדים. זה הפריע לי נורא באיחוד שאמי היא קטנה..

לא יכולתי להשתוות לסובבות אותי, הבגדים היו תמיד לא נכונים עלי...עד שהבנתי שאני "נורמלית"...פשוט כך ולא אחרת. יש לנו דימיו עצמינו מסוים בראש של הגוף ומימדיו. לקח לי הרבה שנים להעביר לו תהליך של נורמליזציה.

כיום, היופי החיצוני עדיין חשובה אבל אני מוצאת אסטתיקה בהרבה יותר נשים מאשר לפני כן...ובדרך כלל, זה מתחבר ישירות במה יש להן בראש, בלב או במיניות שלהן.

אין פסול בלהיות גדולה עם שפתיים כוס גדולות. אין פסול בחזה שופע ומותניים רחבות עם גושים של שומן. זה רק מוסיף אחריזה. עובדה: המאהב שלי אוהב 2 נשים כאלה: אני והשפחה השניה והוא עצמו קטן.
מצחיק לראות אותו מסתובב עם נשותיו הגדולות. זה רק מגביר את גבריותו.
נישאר את הבעיה הבסיסית שלי להתמסר לשליטה שלו.

בלי לשקר לעצמי, אין אני יכולה לומר שבתוך תוכי, יש עדיין אמביבלנטיות גדולה באשר לגוף שלי. הרצון להרזות, לשפר את המראה. אך זהו דינמיקה שחייבת להתרחש ביותר בראיות נפש ולא בדיקטורת הפיגורה. הדרך עוד ארוכה אך הפעם היא גם מרתקת