melancole
חרדה קלה בבטן
למרות שבתחילה, מצאתי מחדש את המקום שלי בדירתי. לבד, אני עוקבת אחרי הגחמות שלי...
אבל הוא אינינו, וריק בכל זאות נישאר מה, בתוך דירתי.
המחשבות עוברות בראשי...שאלה...אז אני מעשנת שוב סיגריה, לוקחת כדור...נכנעתי למלאנכוליה.
לישון. המקום היחד שאליו אני שואפת אליו רוב הזמן. קוראים לזה דפרסיה. קלה. אבל כאן והרצון שלה לברוח בשינה.
בעבר, היו לי נקודות אור שאליהם רציתי להגיע וידעתי שהן ימאלו אותי נחת ושחכה מן הקושי לחיות. היום, הן נעלמו ונשארתי עם כמעט כלום. זה כבר שנה שנתיים שהפניה הזו התחילה בחיי: לא למצוא בחיי את תוכנו של הדברים ממש. הוא קורס בקלות תחת הרגשתי הקודרת שאין ולא כלום לא חודר יותר בליבי...גאוגרפיה של אושר שנעלמה.
החיים עשויים ברגעים חמקניים. החתולה של השכונה שבא להמלית כאן כי כאן חם לה יותר, טוב לה יותר. היא בורחת לפינה שלה למרות ההחלטה שלנו הפעם לא לתת לה. חסר לה עין. היא מצולקת מכול הזיונים, מכול ההריונות, מכול הקשיים המחרידים של החיים...אבל היא שורדת וחוזרת תמיד בהריון מהחתול המזדמן של השכונה...
יש תמיד משהו לתקן בדירה. משהו מתקלקל..משהו שחסר וזהו קרב תמידי אחרי מצב של תקינות ואסטתיקה של בית.
אני יודעת שהוא מרגיש בטוב בזראותיה למרות השוני. היא נכנעת לקול שלו. היא נכנעת לאינטליגנציה שלו, לאפקט שלו עליה. היא מעריצה אותו וטוב יוצא לה מלהקשיב לו. היא צודקת. הוא אוהב אותה בדרך שלו. אני אישה באמצע דרכו שממנה יהה לו קשה להפרד. פרק זמן ארוך...אין אני מעיזה לחשוב שאנו נעשה ביחד דרך ארוכה...כנגד כול רצוני.
אהבה אצלי לא דבר יציב, לא מחזיק ונשען על כלום. לכן היא באה והולכת...בלי שום חוקיות, או חוקיות חולפת. זהו אתגר אמיתי להפנים, להבין את העוצמה של רגשי האדם. הן חזקות מעבר לכול הגיון ומשתנות מעבר לכול הגיון...עצמתיות וכה שבריריות בו זמנית
לפני 15 שנים. 24 בפברואר 2009 בשעה 20:30