המתת השור

משתעלת אצלי ויורקת דם ויזע. המוזה מתעייפת אצלי מאוד מהר. מתברר שיש לי אותו סבלנות כלפי עצמי מאשר את זה שאני נותנת לאחרים ז.א. קרוב לכלום. זהו הגורל של זרימה קשה, מפוטלת, יבשה ונדיר שקורא אך ורק כאשר הידיים לוקחות רגע את הקונטרול מהמוח המתוסקל בכול מצב.

צריך להתחיל בקטן אומר הפילוסוף?. אני מסכימה איתו כי כול סיפור למעשה נגמר בים, נגמר בלילה.

הפרק השיני אבל חייב להיכנס ברגל נחושה במתרחש, משפט, ביטוי שחייב לבסס שוב ביציבות את הסיפור בתוך דימיון הקורא, סוד של כול עיתונאי מתחיל או זקן, כאשר הוא יודע שאין דבר יותר מסקרן מתמונה שכן מדברת וגונבת את הדעת כמו שודדי הים.

כול מיניות מוצלחת אצלי כאשר הראש מסכים עם ארוטיקת הגוף. הדמוי עולה בראש. קוראים לזה פנטסיה ויתרבב יותר מאוחר בערב שגם אצלו, הפנטזיות יגברו על המציאות ורק הן בסוף, כך חשתי בהרשה יותר עזה כול רגע, ישלתו על כול אפשרות של גבריותו המוטשת. אך להיות עם הומוס אימפוטנטוס לא מבטיח בהכרך מן לא מוצלך אלא אגויסטיות מוחלטת של הקורבן הלבן מוטל על המיטה. בן רגע, הפחתי מנשלטת פאסיבית לאישה טובענית שרק תחפש את סובע תאבונה הפנומנאלי.