פעם שעברה שהייתי שמה היתה בשנת 2000...למעשה לא...גם במהלך האינטיפדה ה2...הסתובבתי ברחובות ליד כנסית המולד...קבוצות של תיירים ואוכלוסיה די משעוממת בתוך החומות. נשרפתי בשמש החזקה בו בה זמן שאני מתבוננת באנשים העוברים ושהים
"את רוצה לבוא אצלי בחנות?" שואל אותי באנגלית פלסטיני שנתפל אליי..."אבל את צריכה לשים כיסוי על השעיר שלך .." הוא ממשיך בלי אפילו שעניתי לו
למה דווקא הוא בוחר להגביל אותי מייד אני שואלת לעצמי ? אפילו שהוא צריך למכור, הוא בוחר לקפוא עלי את הכיסוי
בדפים הפוכים, תמיד לוקחים אתזה שהוא הורס הכי הרבה.....
המכונית מתפסת על הבישים הלא טובים של העירות הסמוכות. עוברים במחנה הפליתים על עיידה שבצידו ההצפונית עובר את גדר ההפרדה. הוא מכוסה כולו בציודים, גידופים וכללות. פעם פורטרת של שרון דבוק על גוף של תינוק ענק. פעם איש כמול צללית שכוב על הרצפה ומתפרס כמעת על עשרים פנלים. הוא נותן הרגשה של איש ספק חיי ספק בדיוני...מה הוא עושה כאן? כאילו ייצור המאים ...אבל המאדים זה כאן...
בעורך כול החומה בחלק הזה, אבנים, בלגן,, לכלוך מכול עבר...ושם ופה, אתה ראוה מן סוג של חיים שמתארגנים מסביב...זוג של צעירים שיושב לו במקום תצק נסתר...ילדים שמשחקים...ילדים תמיד משחקים אניוואיי...חתול אחד בודד...מוזר...אין זבל...אין אוכל מספיק כנירא...גם לחתולים. אנחנו מתרחקים מהמקום הזה שהוא כולו בלי צל של עץ או פרח..אין הרבה רעש ..
לפני 15 שנים. 4 באפריל 2009 בשעה 19:24