המתת השור

חג שמח כך...
un petit tour et puis s'en vont
יציבות ? אין ...אבל זה מה יש...חוסר יכולת להתמיד בשום דבר...ואני לא מדברת על עצמי
מחר, יום מולדת שלו...אני מתיסרת אם להתקשר אלי...ס"הכ הוא אחי והוא יקר לי. אבל לא מדברים זמן. כך שגם לי וגם לו לא יהה לנו כיף לדבר אחד עם השיני.
אחרי כול השנים האלו, ניסינו אני מניחה לתקן את הנזק הזה...אבל מה לעשות. הוא שמה סגור באני לא יודעת שלו...אני כאן, מיוסרת מדי פעם מהשקט הזה..זה כבר מוות לפני הזמן, וזה כואב.

אפשר להתרגל לכאב הזה ? אפשר לשכוח ? אני לא חושבת. החיים ממשיכים אבל שמה עמוק בתוכי, הקרעה קיימת.
the curse of my family
nothing can be done
it started too long ago
סיפור ידוע של משפחה פולנית. כואסים בשקט...אבל כואסים עמוק, בלי סליחה.
נקודה.
אחי הקטן ...אהבה שלי. אם היתה יודע
אני זוכרת. אמא שלי ניגשה לארון קבורה הפטוח, השתכלה רגע. היו רואים על הפנים שלה שהיא מנסה להביע משהו ...אבל לא יוצא שום דבר, שום קמת של הבעה...היא למעשה רצתה להיות לבד ליד הגופה של אמאה...אמא שלה...הם ניפרדו בלי לשלוח לאחת והשניה. ספטא שלי שנעה אותה לקראת סוף חייה. מה יכולתי לעשות אמא שלי אלא להגן על עצמה ולהסתגר ולא לדבר אליה יותר.
אבל השקט הזה היה רועם יותר מכול רעם.
היא מתה בלי לסבול האשה החמה הזו. נולדה גינגית. במשפחה פולנית בזמנה, זו היתה הטעות הגדולה היותר שהיא יכלה לעשות התינוקת הקטנטנה הזאו. להוולד גינגית. איזה אבסורד. הטעות הזאו דילגה על ביתה של ספתא אבל פילסה דרך בעיקול וחזרה אל חלקים אחרים של המשפחה.
כול סיבה היתה לנכון. לא חשוב מה הסיבה. העיקר, הכעס, הנידוי, הגירוש, ושקט החד כמו סכין.

מזה, למדתי שאהבה נולדת בנסיבות מפוקפקות. אהבה היא מצרך מוזר במהות. כלום לא נשען עליה. אוהבים כך ולמה ? למה אוהבים? אוהבים כי מאוהבים בחיים, כי מאוהבים ברכות שלהם לפעמים. אנו רודפים אחרי הרגשת האינטסיביות הזאו. אנו רודפים כדי לא לפספס אותם, להרגיש חיי, נושם, חש, אוהב, בוכה
un tour et puis s'en vont