המתת השור

הייתי חולה יומיים בפעם הראשונה, הרגשתי שהגוף שלי קורס מלמעלה עד למטה. לא משהו רציני. רק מספיק כדי להנחית עליך מכה ולהשאיר אותך על המיטה בלי כוחות.
לפני כן, שיחה עם אחותי. בצרפת. 20 שנות לביתה היפה שהיא כמו ביתי. גם היא שורדת בקושי שמה בצרפת. החיים ניהיו מאוד קשים. לא רק בישראל. מן תהליך כזה שהוא רק מתעצם ב2 שנים האחרונות.
אבל הקשה ביותר היה לגלות שהבדידות הרוחנית העמוקה שהיתה אופינית למשפחתית כלפי הילדים מנציחה אתעצמה עד לדור ה2, עד לדור של ביתה.
שורש הבעיה אצלי הייתה הבדידות האיומה שחשתי במהלך כול הדרך עד כמעט לרגע זה. מעבר לקילקולים האופינים של משפחות אלה, התווסף סינדרום של : על תעשים אתעצמך, תעשים את האחר, אפילו אם הוא עוד בגיל רך.

S תעבור יום הולדת 20 בחוג מצומצם. אמא שלה, ועוד 2 ....כול השאר המשפחה לא תיהיה נוחכת. הקללה נשמכה מדור לדור
ההבנה הזו הביעה אותי לעוד מסקנות....אישיות הפעם.

הבעיה של בדידות היתה זו שנלוותה עלי כול חיי ועודנו קיים. היא חילחלה עמוק בדרכיי לתפיסת האהבה, לתפיסת החיים כמובן.
יש לפעמים כאבים נפשיים שהם כ"כ עוצמתית שהלב לא מסוגל לחוש אותם עד הסוף ואם כן, תתפוצץ מכאב. לכן, כ"כ מאמינה שאין לומר "אמת" לאדם עד שהוא לא מוכן לשמוע אותו. אבל יש גם גבולות להנחה הזו.

הידעה הזו קרעה את ליבי. גם כאס. גורלה לא יהיה מה שהיה גורלינו. נתנו לה הרבה יותר כוחות מאלה שהיו הורינו. אך - כמו שאמרה אחותי- יש פה חבורה של נשים שאוהבות אחת את השניה חזק מאוד.