לפני 14 שנים. 1 במרץ 2010 בשעה 16:31
בין הדימיון שלי בבדסמ ולבין המציאות מתברר כגודל כול יום יותר.
מתברר שמצד אחד, אני זקוקה להמון רוך ומגע. מצד שיני, אני זקוקה להמון גירוי מיני, אינטלקטטואלי, לעיתים קשורות לכוח ולשליטה. אך מהר מאוד, מתברר שסף ההשפלות, סף הכאב וסף החוסר התיחסות אלי כאדם לכול דבר ולא אוביקט מיני נטול רצונות עולה מהר מאוד והדחיה ממני באה מהר מאוד
המשיכה קיימת בצורה אדירה אפילו
וגם הדחיה.
התשובה לזה הוא המון סבלנות, המון השקעה ....מה שקוראים פשוט אהבה.
אני לא קלה מתברר לניהול וצר לי.
הייתי רוצה להיות חזקה...החלום הבסיסי ךמעשה, ללא פגע. אך זהו חלום מטומטם. דבר זה אינו קיים ומוטב שכאשר אני בוכה, לא להתבייש מזה.
