לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 14:33
אני קפאתי במקום. המילים נכנסו בי כמו אוויר לראות. כאילו כול מילה היתה מדברת אלי, עלי.
זה רק דיבר עלי אלא על האדם, והאדם הזה רצה להפסיק לרוץ, רצה לעצור ולא לחוש יותר את הגורל התהוני של סבל האנוש.
20 שנה אחרי, עדיין כול מילה מדברת אלי. אך דבר מעט השתנה. מה ?
אולי היכולת להתעלם למרות שניסיתי כול כך לשמור על candour מסוים. חשתי שאם אני נותנת לדבר הזה לרוץ, הנשמה שלי כול כך תזדקן שאמות עם לב יבש כמו פרי אזוב.
האמת היא שרציתי תמיד להאמין על אופטימיות בסיסית. מחר יהיה יותר טוב.
החיים מחוץ לאופטימיות/פסימיות. זה לא אישי.
אך משהו חזק דיבר אלי במילים האלה.
האדם העומד, האדם הצועק. האישה