המתת השור

פורסם ב - 01:17 03/05/10
עדכון אחרון - 01:22 03/05/10
שאול אריאלי | המאבק לשינוי התודעה
תגיות: בנימין נתניהו, אהוד ברק, תהליך השלום, הרשות הפלסטינית

רצינותו של בנימין נתניהו באשר לחידוש המו"מ עם הפלסטינים תיבחן, בין היתר, במידת המאמץ שישקיע בעיצוב דעת הקהל בישראל, שתודעת ה"אין פרטנר" נטמעה בו גם בשל סיסמאותיו של ראש הממשלה.

ראשית, עליו להתמודד עם התפישה הישראלית, שמעמדם של השטחים הוא במקרה הטוב שנוי "במחלוקת" (על פי רוב, השטחים נתפשים כ"שטחים משוחררים", או "שטחים מובטחים" בכתב המנדט או מפי הגבורה). החלטות האו"ם הקובעות שאלו "שטחים כבושים" שנועדו למדינה הפלסטינית - אינן נחשבות. לפיכך, כל אחוז מהגדה היוצא משליטת ישראל הוא בחזקת ויתור, לא רק בממד ההיסטורי, אלא אף במעמד הקנייני.

שנית, המציאות שבה ישראל שולטת בגדה נתפשת כנקודת הפתיחה ל"ויתורים הדדיים". הוויתור הפלסטיני ב-1988 על 78% "מפלסטין ההיסטורית" אינו נחשב רלוונטי. מאהוד ברק ועד נתניהו הופגנה העמדה הישראלית השוללת חילופי שטחים ביחס 1:1, אשר משמעה הוא חלוקת "כבשת הרש".

שלישית, על נתניהו להתמודד עם הרושם שנוצר בציבור, שאהוד אולמרט, כברק, "נתן הכל", והפלסטינים סירבו. בתודעה הישראלית הביטוי "הכל" מתייחס לסוגיה הטריטוריאלית, ומתעלם מירושלים, מהפליטים ומהביטחון. הפלסטינים מתחו את הפרשנות של החלטות האו"ם לטובת הדרישות הישראליות. אף שהקהילה הבינלאומית שוללת את חוקיותן של ההתנחלויות, הפלסטינים הציעו חילופי שטחים המאפשרים להשאיר 75% מהמתנחלים בריבונותנו; אף שזו קבעה שמעמדה של מזרח ירושלים כשאר הגדה, הסכימו הפלסטינים להשאיר את השכונות היהודיות בריבונות ישראל; למרות מרכזיותה של סוגיית הפליטים, הסכימו הפלסטינים לפתרונה המעשי באמצעות קליטתם בפלסטין ובפיצויים; אף שלכל מדינה יש זכויות טבועות ביחס למרחב האווירי והימי, הקמת צבא ועוד, נענו הפלסטינים לדרישות הנוגסות בריבונותם.

רביעית, יש להתמודד עם הבכורה הניתנת בציבור הישראלי לעיצוב המציאות בכוח, על פני חיפוש לגיטימציה בינלאומית - "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". מקורה של תפישה זו בהצלחת ישראל לזכות בהכרת העולם בשטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, שהתחוללה על רקע מציאות ומאפיינים שונים במהותם מאלו של היום. שילושו של מפעל ההתנחלות במהלך הסכמי אוסלו שיקף את האשליה שנוכל לספחן, רק מפני שכבר בנינו אותן.

על נתניהו והציבור בישראל להפנים את העובדה שבהסכם אנחנו לא נותנים לפלסטינים מדינה, אלא מקבלים מחדש את המדינה היהודית ממרחב ערבי שמוכן בפעם הראשונה לקבלה, לא מאהבה, מחוסר ברירה. ישראל ניהלה במו"מ הרבה "משחקים מוקדמים", רובם עם עצמה. ברק ואולמרט התקרבו יותר מאשר שרון ונתניהו, אך אף ראש ממשלה לא אזר את האומץ להרחיק לנקודה שבה ניתן גם להוליד את ההסכם. עד שלא נתייצב שם מרצוננו, יעדיפו הפלסטינים להישאר בחיק הבטוח של ההחלטות הבינלאומיות, בתקווה שאלו יתממשו כנגד האינטרסים של ישראל.