לפני 13 שנים. 15 בינואר 2011 בשעה 9:28
לא ידעתי שאפשר לסבול בצורה כה חדה
אני לא מאמינה יותר באושר...לא חשה את התחושה הזו יותר בשום דרך
יצא ממני כול פיסה של אנרגיה ושל איזון
כול שפיות כול שלווה
בבקרים, כאשר אני מתעוררת, הריק הוא כול כך עמוק שאני מרגישה את עומר הייקום בתוכי.
הכמיהה היחידה שנשארת על מנת להפסיק אתזה היא כמיהה אל המוות, למעשה פחד נוראי ממנה...
או שפשוט, הכאב של הבגידה ושל השקר, הכאב של הניצול ושל הלחימה עם אדם כוחני זה כבר 4 שנים או יותר, השאירה אותי בלי רבב של אנרגיה
אם בכלל אני יום אחד אוכל לשקם את חיי....אצתרך לחזור לבית ספר הבסיסי ביותר של האושר...כפית כפית בפה, אחת אחת לבלוע ...בעדינות, בסבלנות...לבלוע מחדש את האמונה שאפשר להיות מאושר
