המתת השור

אני זוכרת
פורסם לפני 764 ימים ב - 16 בפברואר, 2009 בשעה 02:24
זה הירגיש כמו הנקודה הכי נמוכה בכדור הארץ
3 שבועות משהו אחרי הפרידה והלכתי ל א. המלאך האישי שלי, אמא שלי האמיתית.
היא לר ידעה מה לעשות ממש. היא ראתה את העצב העצום בעניי והפעם, השאלות לא היו מקבלים שום תשובות. המילים שלה, ליטופים בזמנים יותר שקטים על הנשמה, לא הירגישו ככלום. הייתי יושבת, יותר נכון הגוף שלי בכיסא לקח צורה של אובר למרות שלא היה יעוד שכזה ונישארתי , קטטונית על הכאב בבטן, עמוק, ים סוער וכלום בלי די, בלי איזון פנימי ללא עוגן כלשהו, חתיחת עץ ללא משקל אחר מהיגון הבולע.
היא היציעה מוזיקה. יש לנו אותו טעם. אמא שלה היתה פסנטרננית מוכשרת. היא שמה משהו פולני, מלחין של ימינו....המוזיקה התחילה בשקט ופלסה לעצמה דרך באינפיניטי של הקצב שלה. לקחה אותי בנושכות שלה ונכנסה לי לראות כמו אוויר לנשימה. תפסה קצה חות, משכה אותו לעט ויצרה בדרך שלה קו אשר בה יכולתי לעיטה למזוג את העצב הזה.

היא נישארה ללא טנועה, משתכלת עלי במבט אמפטי, קשטה, בלי דרמה אך כואבת את הכאב שלה. היא היתה שמה, איתי. אז הזזתי את הגוף קדימה, כמאין גוש מת מכול חייים, מכול חשק לחיות, נפלתי על ברקאיי, הפלתי את הראש בין שני ידיי והתחלתי סוף סוף לבכות, את כל הנשמה, או מה שנישארה ממנה הפעם הזו.

התפרקתי כמו בובה שהוציעו לה את המבנה פנימי וכל חלקי נשא מה שיכל לשאת, את משקלו של העצב, עד קצה האצבעות.

בבכי ביו שעגות של חייה פצועה, אחת שרוצה למות מרוב כאב נפשי. חיות רוצות למות כי יודעים מתי מגיע סופם. אני רציתי אוטנאזיה. חייה פצועה שרוצה לגמור ולא לקום יותר.

,מה נישאר לי.?" שעגתי
הקול שלה לחש " יש לך את .."
"בשביל מה? בשביל מי ? הכול שקר ..אין כלום...לא נישאר כלום....,

דיברנו מאט אבל המוזיקה היא ששלטה עלינו. היא קרבה אותנו דברה במקומינו, סיפרה הכול בלי מילים מיותרים, הישלימה את החלל הריק. היא חשפה, היא רחצה וטיהרה את מהות סיבלי. יא ליטה, הרדימה, לחשה אבק של חיים על כתפיי המושפלות.

כאשר השקט חזר, קמתי מחדש. חדרתי במבטה הרך כול כך. לא חייחנו. לא דיברנו ..היא רק הוסיפה : אני יודעת שתיצאי מזה." הבננו אחת את השניה. ידעתי שהיא ידע אל מה בידיוק רציתי לשאוף, להושיט את ידיי...לא הבחתי לה כלום. לא ביקשה ארבון.

הרגע הזה היה הכי קרוב למוות אי פעם בחיי.