אני יודעת שכול יום שעובר הוא קארדינלי
הריצה ממשיכה כאשר היא לא הפסיקה אפילו פעם אחת
זה התחיל עם מפגש לילי
כאילו חיכיתו לו כול חיי
והוא הגיע בלילה הזה בזר בדלת. היה משבר. ידעתי מייד
רציתי עוד והצמעון שלי ניהיה עצום. אבל הצלחתי לשלוט על הצמעון תוך כמעט 48 שעות. למרות בזמן הזה, כמו במחזה טאטרון, כמו באופרה של ווגנר
כול דקה קרה משהו
ושחקנים מישניים נכנסו פתאום במחזה של חיי עם חדשה רואשת : ש. עזבה אותי לפני החג ! איפה היא ? אני לא יודעת. עשיתי אהבה עם הזוג הזה וזה היה אחד הרגעים היפים של חיי בעצמתו. אהבתי אותה כמו שאוהבים את ים...רוצים לצלול בו שוב ושוב. והוא היה כול כך גברי, כול כך מכה , כול כך חזק....
הייתי שפוטה שלה. יכולתי להעריץ אותה, לנגוע באקסטזה...אבל חיי ביו קירקס...הבן זוג שלי היה תמיד פנימה כמו יתד והזבתי אותו
עכשיו גם הוא ניהיה שחקן משנה ...והוא סובל ...הוא התעלף. הוא קורה לעזרה...אני לא יודעת מה בידיוק הוא רוצה...
זה תמיד קורה לי...זה תמיד קורה... אני יושבת לא בהכרר בשקט. ואני עוזבת. יש שנשארים באחור אבל אני יודעת שהוא היה סובל נורא. למה? זה קשור לו ולעצמו בלבד. אז כבר כתבתי זאיזה זהוא טקסט : הוא לא אוכל להיות מאושר לעולם.
כשיצאתי הבוקר לגבל מוקבר, מקום לבן תחת השמש, בלי עץ אחד, לווינים מסכנים ושמעוממים של העיר המשתוקקת לידה....אמצע כלום...ראיתי את אותו נער עם הריסים הבילתי נגמרים. אותו מתאגרף מוכשר ובסוף יפוך להיות צבעי ....19, חתונה, ילדים....עבודה צבעי...
ושחכתי את ליל הכלולות שלי...הכול הפך קטן וזניח ...
מי אני בכלל ? ומי לא רוצה לקבל את הרגש שלי , מה זה חשוב כלל....ושחכתי פתאום להיות אובססיבית...שחכתי אותו ...חזרתי להיות אישה חופשיה שעל גוף שלה, היא תחליט מי עובר מי לא עובר את המחסום -)
שוב שחקן משנה שלישי נכנס בסיפור...אבל השקט נכנס במקום הבערה...רמזי חוזר לבית שלו, שמה על הדגיבל הלבן משמש בלי צל...הצרפתים עוזבים ומנסים להבין את האינטיפדה הבא, אני חוזרת למיטתי ,,, שלווה...הראש ריק...הדרמות מסתובות...ההשקט חוזר
ואני מקשיבה שוב לווגנר
אולי סוף סוף אוכל לחיות את המיניות שלי כמו שאני רוצה
האם אפילו זו הפאונטה ?
אני יודעת שהוא שמה
התחלנו פרק ב?
לפני 13 שנים. 1 באוקטובר 2011 בשעה 20:11