יום השעמום הגדול של השנה.
יום כיפור. יום השקט. יום שכולם כמעט לוחשים בקול נמוך. אלוהים היום נכנס לחדר.
אבל זה יום הפסקה. זה יום שמחדיר כמו דילדו בתחת. מחיך אותך לשאול אם לא לענות. על מה ולמה....
אלה שרוצים לפגוע בי לא יכולים. אסור לנסוע. אלה שרוצים לאהוב אותי לא יכולים. אסור לנסוע.
אז אני נשארת עם הארמה של ספרים, זמן ועיתונים...וכול פעם שאני מרימה את ראשי מעל הדף,
המוח שלי עושה עוד סיבוב פנימה ובודק מה הוא מצה ? פתרון לצרת היום או אופק יותר ארוך תווח.
בקרוב, אצאה ממעגל הרגיל של חיי עד עכשיו. לפני, חשבתי שזה יום הראשון ששארית חיי. היום, אני חושבת אחרת.
חיינו ברובו עסוק באהבה. או בחיפוש אחריה. אנחנו גמדים קטנים של אלוהים...הוא זרק לנו אתזה כדי שלא נסתובב מאחורי זנבינו כמו חייות אבודות.
זה עשה אותנו אבודים עוד יותר...אבל עם כיוון, עם סיבה.
כיפור שעבר, הייתי במקום אחר, כיפור הקודם, גם במקום אחר. ולפני כן, הפסקה של 10 שנים.
איפה יהיה הכיפור הבא? היום, אין לי שום דרך, אבל ממש שום דרך לדעת לאן אהיה.....ואני לא פוחדת. חבר קרוב דואג לזה במקומי.
הייתי יכולה להאמין באהבה שלו אלי אבל כול פעם שהוא ממתיק משהו, רעל נמצע ביפנים. כמו שאמרתי לה, לחברה החדשה, הוא חייב לבנות את חייו מחדש בילעדי ...אני לא יודעת אם הוא סובל יותר מהעובדה שאני אזבתי אותו או שהכסף שלי עזב אותו. בכול אופן, הפירוק היה כתוב על הקיר. לא יכולתי יותר
היום, למרות הכול, אני מאמינה באהבה.....אני מתעלסת כי אני מתגעגעת לה...לפעמים במפתיע, אני רואה איזה הבעת פנים, איזה ליאוף, איזה ליפוף בינינו ואני חשה , חושבת : הינה....הינה האהבה....בא לבקר בין הזרועות שלנו.
בכיתי אתמול, אחרי אורגזמה של שעה ארוכה...והוא אמר לי בקול לוחש : באוי בזרועותי...הוא קטן, הוא אפרוח. אבל הוא גבר...וזה העיקר
לפני 13 שנים. 7 באוקטובר 2011 בשעה 13:51