המתת השור

אני מרגישה כמו במכונת כביסה
כאשר עוברים לא קושי אחד אלא שהחיים ניראים כמו המכות הנופלות על מצריים בזמן תרום חופש העבריים
אז, אני משתדלת להישאר רגועה כפסל עם התרפצויות של פחד ובכי
אני פוסעת בכול כוחי לכיוון החופש הזה שהעבריים כה רצו.
רק אני מקבלת את המכות ופוסעת לחופש בו זמנית

פעם מישהו חכם כתב
אני לא יודעת אם רוצה אישה או גבר או שניהם
אני לא רוצה אם רוצה חופש או זוגיות או שניהם ביחד
אין אני יודעת אם רוצה בדסם או רכות כול הדרך למיטה
אני רק יודעת שאני מינית מאוד אך במחיר של בדידות נפשית
עברתי את התקופה של אנשים בילתי אפשריים
עברתי גם את השלב שאנשים הרוצים את כול כולי ולא משאירים אצם לא שבורה, רקמה לא קרועה בנשמה
יש מחיר לנוקשות.
אני נמצאת בפרשת דרכים
אני חייה תחיה חדשה ולא רוצה לפספס אותה. אזי לא התעקש...
יש לי יכולת אחת : לעזוב את מה שלא טוב לי
עשיתי אתזה לא מזמן. זה שבר את ליבי ואבל עשיתי אתזה
הוא היה הכי קרוב שהיה יכול להיות לאדם שיכול להיות קרוב אלי
אנחנו יצארנו אינטימיות בטוב או ברע...וורע היה הרבה
אבל כנראה שבחיים, הרע הוא כול כך גרוע שאפשר לסבול עוד רע כדי לא לסבול עוד יותר את הרע
בא לי להקיא מרוב מתח
אם אני מאיינת את השנה הזו, לא אפסיק לכתוב
אבל בעיקר כוחניות היא הדבר שאני לא סובלת מעל הכול
לפעמים, מצב רוחי למעלה, לפעמים היא למטה...ומה שיבנהם גרוע יותר ....
כך שמין היא הביטוי האבסוליטי שלי להיות במקום איפה שהחיים זורמיים בלי , בעורקים בלי הפסקה

לא. לא להתמכר לכלום אינני רוצה אלא לבחור את פרק הזה של חיי.
זה עדיין ניראה נורא קשה אבל בסןף אנחנו יוצרים את מה שאנחנו רוצים מחיינו.
בהתחלה, זה נראה די בילתי אפשרי...בהמשך, זה באמת משתפר

לפעמים, האדם נראה די אומלל בחייו בסך הכול....לפעמים כול המערכת מענישה אותו לא כי היא רוצה אלא בגלל שהיא יכולה
אנחנו חיים בזמנים כאלה...כמו יהודים שמנמיכים את ראש על מנת שהזעם יעבור

רציתי לכתוב משהו די פרטי ושוב זה ברח לי.
מה לעשות. זה בלוג ציבורי גם. ואין טעם לרדת לפרטים
השקט לא עדיפה. השקט היא בת המוות.

יש דברים שחוזרים במוחי....כאשר האדם האהוב עלי הביא את הפילגשות שלו הביתה והיה מזיין אותם מולי....היום, הוא נמצא עם האחרונה...ודי הייתי שמחה לדבר הזה ...לפחות אחד מאיתנו נוגע לשקט...אף שהוא אפילו לא.

כאשר למדתי כמעט שבת אחותי הצליחה לשלוח את יד לנפשה בגיל כה צעיר, לא יכולתי לנשום חודשים שלמים אחרי זה ...
כאשר בן אחי מת ממוות באריסה, לא יכולתי לנשום חודשים שלמים
כאשר אבי נפטר רחוק ממני ונראה כה קטן במיטת משכבו, שלושתינו הילדים בכו עם היד שלנו מונחת על היד שלו הקרה
גוזלים אזובים הינו...מול האיש הזה שנראה כמו פארו במותו....
רמסס השני במיטתו...רחוק שמה בממלכת המוות. איפה שאין דומה לנו...ובסך הכול, הבדיל בינינו רק את רוח החיים שנעלמה היא, אי שמה , בנפשנינו עדיין מונחת בליבינו.
בדרך חזרה מצרפת לישראל היה לילה. כוכבים היו לשכינינו. ישבתי במחלקת העסקים רק בגלל שידעתי שארצה להיות מבודדת במטוס ההמוני הזה...
ושם באמת, מעבר לחלון, צפיתי בכוכבים. אחת הייתה קבועה מעבר לחלוני...שמעתי מוזיקה ...אזבתי את העולם הגיון...וידעתי שהוא, אבא שלי עקב עד הסוף למסעו של הבת שלו החוזרת לארץ, במסע האחרונה שלו, הוא היה גם איתי

אני עייפתי מיגון וצער.סבעתי מיגון וצער. רק נרשאר לי כאופציה : להיות מאושרת. זה פעם מה שפילוסוף כתב. לא הבנתי אותו אז.היום , אני כן מבינה אותו.
המסע הזה של החיים הוא מסע ארוך
מעמיק, צמא אושר, צמא אהבה,צמא חלומות...אנו לא נוכל לא ללפסוע בדרכם...משהו דוחף אותי קדימה
ועול ההשאר הוא רק ספרות
מוקדש לאבי
לילה טוב