היה לי חשוב מאוד ללמוד : לדעת להסתכל ...לא לקבל את מראה עינינו כמובן מאליו וכן, יום אחד, הוא הביא לכיתה
שלוש שקופיות עם פסל של מיכלנגלו כול אחד שהשתקפו על הקיר אחת ליד השניה
בכול אחת, היה אפשר לראות וורציה כמעט דומה של אחת הפסלים על קבר של יוליוס II ברומא שתפקיד הפסל היה לבכות על המת....
כול אחד מה הפסלים היה לו את המאפין היוצא מן הכלל של דימוי לשני בפוזה, בביטוי, בחיספוס האבן, בבילתי מוגמר שלו אבל אף מהם לא היה גמור...
המרצה פנה אלינו ושאל אותנו , את אותם התלמידים המובחרים הבודדים שהיה לא בכיתת המאסטר : " ומה אומרים לכם הפסלים האלה ? "
וכול אחד הביא לו תשובה יותר מלומדת מהשניה, יותר טובה ויפה ומתוסבכת מהשניה...כול אחד היה משתדל יותר ויותר, כולל אני...אבל האצבע של המרצה היה ממשך לעוף מתלמיד אחד לשני בלי לעצור, המראה שאנחנו עדיין היינו מדשדשים בשטויות שלנו....מנסים גם לרצות אותו...לעצור את האצבע הזו המצביעה בתנוע שלו את המשך הבורות שלנו, עד שבא לי רעיון מבריק ואמרתי בכול רם :
לפני 12 שנים. 27 בדצמבר 2011 בשעה 13:52