המתת השור

סוף סוף על הנהר הזה שקוראים אושר
הלילה הזה לא היה קל
לקחתי אגרוף מלא של כדורים מכל מיני צבעים כדי לישון
הייתי מבולבלת וביחד עם זה עלה בתוכי את התשוקה עוד פעם למות.

פעם, זמן קצר אחרי מותו של אבי - אדם שמאוד אהבתי בחיי למרות שהוא נטש אותנו צעירים בידיים של אנשים לא כל כך סימפטיים - חלמתי עליו לילה אחת. וזה היה נדיר...לא ראיתי אותו אולי עשר שנים...והוא מת לפני שיכולתי לראותו שוב. הוא היה עייף מן החיים...הם רצו ממנו יותר מידי לטעמו.
הוא לא נהג לדבר הרבה על הדברים החמורים שיש בחיים. הוא היה יותר בן אדם של נועם הליכות, תרבות רחבה והשכלה רצינית מאוד. הוא אהב מוזיקה ואת זה הוא הרש לי רק הפכתי את חיבתו הוא לאהבה עמוקה תשוקתית לאומנות עילהית...למגע עם אלוהים
הוא נהג לומר שבין ילדיו, הוא אהב אותי אותי במיוחד. אבל למילותיו לא היה כיסוי והוא ידע את זה ואני ידעתי את זה...אבל זה היה מוסכם בינינו. הוא לא יכל להגן עלינו בפני הגורמים ההרסניים מאוד שהיו במשפחתינו. הוא גם לא יכל להגן על החי , אישיות מאוד חזקה שכול חייו נלחם על אהבתוהו שלו אליו ושאיו שלו.
בזמן שלא הייתי פה - אפשר לומר ...בזמן שישנתי ... מטפוריקה מסויימת שמיחסת על התקופה הזו שחייתי בארץ , שעזבתי את צרפת לתמיד וגורלי נחרץ כאן בארץ הזו...אז החי ניסה לקבל מאבאי את האהבה שהוא לא קיבל מנו.
הילד הקטן שהוא היה החליט לקחת חזרה מה שהיה על פניו מגיע לו מאבי...וכאשר הוא נפטר, אבי, החי בכה ובין הבכי הכאוטי שלו, יכולתי להבחין את המילים הבודדות האלה ...: " עוד לא גמרתי לקבל ממנו את מה שרציתי...עוד לא קיבלתי...עוד לא קיבלתי את הכל בחזרה...למה..."