המתת השור

והנה, נכנס בחיי אדם שאולי כל חיי, חיפשתי ...

יום אחד לא מזמן, בנימה שהיה נושא לו קצת אירוניה אבל גם כמעט הערצה על הדרך החיים, הגבר שלי מתחיל לתאר לי את דרכי חיים של האריות באמת : קודם כול, הוא מזדווג 40 עד 50 פעמיים ביום ..."הוא מתחיל ...ואני יכולה לחוש את החיוך שבראשו מן מחשבה שכזו יכולה לעורר." הוא נח כול היום..." הוא מוסיף.."הלביאה שלו מביאה לו קודם כל את החלק הכי יפה לאכול ממה שהיא צדה...אחר כך, היא לוקחת לגורים...ואחר כך...לה לעצמה..." הוא מסים בסיכום שנראה חותם בצורה מושלמת את סדר האולם.

אחרי הקשבה רבה , אני מעירה לו שלחתול שלי, יש בכל זאת חיים יותר קלים כי "לאריה יש תפקיד מאוד לא פשות " אני מזכירה לו : " להגן על הקבוצה שלו ולהילחם כל הזמן על המקום שלו בראש הפירמידה...הרי תמיד בא משהו מלמטה כדי לאתגר אותו מהמקום הזה ...,

ומחשבה עוברת לי בראש...הרי מתחילת האנושות, האדם היה, ועוד היום פוחד מכוח הבריאה , מעמצות האיתנות של הטבע...ההיסטוריה האנושית רדופה גם, שזורה מהשאלה הזו : כוח או לא כוח ? חמלה או לא חמלה? חולשות הכוח או חוזקות החמלה...והנה, כאשר נדמה שהאנושות מגיעה לצורה מאוזנת בין הכוח לחמלה, מתפרצות להן את המלחמות הכי נתולות מכל הומניזם, מכול אנושיות שיכלו להיות : המאה ה20...דווקא בנקודת זמן הזה, אפשר לתהות אם לא יותר הטכנולוגיה היא זו שבאה לשרת את כוח ההרס שתמון בנו.
אין לי תשובה...רק שאלות...


הגבר שבחיי הוא במזל אריה... גבוה, רחב כתפיים, אמביציוזי סמכותי, איתן וכאריזמטי. גברי מאוד. ביחד עם זה, יש בו תכונות שלא מצאתי ברבים אצל גברים ...אולי מאלה שבחרתי...אולי יש כן כאלה יותר...אני לא חושבת...לצערי, גברים לא יודעים לאהוב טוב...זו תחושה שהיא שמורה לנשים עדיין, למרות שכן העולם הוא משתנה.
הוא, פיתח תכונות אנושיות ורגישות לאחר שרק באות לחזק את המאפיין הכי בולט שלו : בגרותו הרגשית. איני יודעת אם קודם חכמתו הביא את בגרותו או ששניהם תמיד היו, אבל לא הייתי צריכה, לשם שינוי לספר ארוכות על חיי כדי להבין בדיוק מה עברתי ומי אני. כמה מפגשים הספיקו וזה לימד אותי על תביעת עין שלו.
הגבר שלי לא שקט. אבל הוא לא עושה ראש. גם הוא לא אוהב להשוויץ במה יש לו...אולי בדיוק משום שיש לו וזה ציר שאני אוהבת.
אני יושבת בצד כאשר אני מתבוננת על העולם ועל הרועה של האנושות.
יש לי הרגשה בתור אישה של חוסר יכולת וזה מביא אותי לתסכול עמוק מאוד. אני חשה את העצמה הפנימית שלי איני יכולה לבטא אותה מטבע הדברים. העולם עדיין שייך לגברים.
עוד סצינה שעברה מסרט לחיים...או ההפיך למעשה...
יום חמישי האחרון הזמנו מקום בסקורה. אני מביעה את האריה שלי מחוזות ירושלים כאילו הוא בא מוץ לארץ...כי ידועה העובדה שבתך אביב, אוכלים ממש בצורה אחרת, חיים בצורה אחרת בקיצור. פעם שעברה, הסושי היה קאטסטרופה. הוא גמר אומנם 3 פלאטות שלמות אבל אפשר היה למצוא שמה יותר חביתה עם קצת דג נע מאשר כל דבר אחר. כך זה אוכל כשר....צריך להסתיר מה שאתה אוכל שמה יתגלה שמה אוכל "אמיתי...
הגענו לכניסת המסעדה..אומנם באיחור. הוא ציווה עלי קודם למצוץ לו. כך עשיתי
עם קצת שפיח בשעיר ובעור של הפנים אני מגיעה למסעדה. מבקשת את התשומת לב של 2 מצלרים חסונים שמפשפשים בקופה. המסעדה מלאה כמעט עד אפס מקום.
"הזמנו מקום ל7:15" אני אומרת למלצרים , יותר נכון לגב המלצרים...הם ממשיכים בשלהם, כאילו דבר לא קרה, כאילו אדם לא נכנס. שקט לכמה שניות. אני שומעת את המחשבה שלי שאומרת ...לצעוק ...לנפנף...?...המחיקה שלהם לי מחקה אותי למעשה במן שטיקה ברוטאלית...ועוד אני בהרהורים איך לצאת מהמבוך הזה, אני שומעת מעלי את הקול של הגבר שאיתי :" סליחה ..." יוצא מפיו כאילו בכיתת ירי ...והמלצרים מיד מסתובבים ושמים לב שפה קרה דבר ...ומזמינים אותנו פנימה.

אני לא רגילה לזה...אני רגילה להלחם על מקומי בעולם לבד ובלי הגנה. אולי נכון תמיד היה הדבר לעשות וללמוד. מוטב להיות אמצעי וחופשי בשטח. מזה , למדתי המון..אבל לא מספיק. אף פעם לא הלכתי עד הסןף...רחמתי על עצמי. לא רציתי לבד...אבל לא מצאתי. עז לא הלכתי עד הסוף. עשיתי הנחות לעצמי והכשלתי את עצמי. עלי לסיים עכשיו...כאשר סוף סוף, גבר ניצב לצידי ובעדי. איני יודעת אם אלוהים ירצה שאנו נהיה ביחד הרבה זמן, אבל אני רוצה.
הוא הגבר שלי. הוא מי שרציתי ...נומר כל חיי...התחלתי חיים חדשים. הגעתי לנמל חדש. האוניה עוזבת עוד מאט לים העמוק ..ללא נודע ...בלי היסוס ..


"לא קל להיות בעמדה הזו " הוספתי לכמעט מונולוג שלו ביני בינו באוטו "האריה מרוב שהוא צריך להילחם על מקומות חותף כל הזמן ורואים עליו את הצלקות כל הזמן...בגלל זה הוא עייף כל הזמן אולי" הוספתי בחיוך פינתי ...