הייתי עוד בתיכון....
אתמול , הוא נשען על מעקה של המרפסת שלי ומסתכל על הנוף. רואים חלק מהעמק עם 2 ברושים גבוהים באמצע המורד של ההר. יש לי תמיד מזל במציאת בתים או דירות. בזו, שוב לא נפלתי...
הרחוב פשוט על קצה הגיבע
חזרנו ממסעדת סושי
כרכרתי סביבו
הוא גבוה
אז כאשר אני נצבת מול הפנים שלו, אני למעשה מסתכלת כלפי מעלה לפניו כדי לתפוס את מבטו
אבל הוא מסתכל על הנוף ואנחנו מדברים בשקט
אני רואה אותו מלמטה
זה לקח לי יותר מימימה להיזכר ולסגור את המעגל, לשים את הזיכרון על התחושה שתירתרה לי בראש
זה היה אחד מהערבים האלה שהקרינו סרטים ישנים בבית ספר
הערב הזה היה על לינקולן הנשיא האמריקאי ותפקידו החשוב בתקומת המדינה
אולי הייתי בת 16 בקושי
איך הזיכרון עובד
שכב לו שמה בעשרות של שנים
כמו סטראתה ארכאולוגית וחיכה שיד תבוא להוריד אותו ממבוך האונות.
למה זה ספציפי? לא כי הוא בנה לי כל כך את התשתית שלי, של האופי שלי אני מניחה, אלה שהתחושה הזו לא הייתה קיימת כלל וכלל באותה תקופה...והיא נכנסה לי זרה, בפינה במוח והתישבה לי שמה עד שהרגע הנכון יבוא לעורר ולקשר בינהם, כמו יד הגורל בא לסרוג סבדר האמוציות.
סצינה אחת מתוארת בידיוק באותו טסריט. גבר גבוה שמסתכל על הנוף ממרפסת. אישה צעירה נמצאת לידו , מפסיקה לדבר כאשר הוא מתרכז בשקט שלו
היא מסתכלת רגע עליו ונצבת מאחוריו. היא נכנסת בצל.
יותר מאוחר , כאשר נפטח דיון על הסצינה הסבפציפית הזו, נשאלת השאלה : " למה הבחורה שהיתה אתו , מה היה במבטה...כליפיו.."
שקט של התלמידים , אני מעלה את האצבע ועונה :" היא פשוט התבעסה מזה שהוא לא שם לב אליה יותר "
היום, במה שקרה אז, היה נכון בדיוק במה שקרה היום..הבנתי את התחושה ...הפנמתי אותה...
"לא .." אמרה המורה..."היא לא מתבעסת ממנו בגלל שהוא לא שם לב אליה...היא מעריצה אותו...מבטה הוא מבט של הערצה..היא יודעת שמולו, ניצבת אדם גדול..." ובזה סימה.
אין כאן צורך להוסיף מילה...
לפני 12 שנים. 8 ביוני 2012 בשעה 21:27
