לסגור דף, פרק, סיפור ?
עברתי רוב חיי בנסינות כאלה.
זה קצת כמו אדם יקר שנעלם בלי להשאיר כתובת לא מתאבלים אף פעם ממש כי לא ידעים מה עלה בגורלו...
השקט הזה הינו דבר נורא לי. שוב בגלל שאין אני יכולה ממש לסגור את הפרק.
משהו עמוק בלב עדיין מקה זה קצת כמו סרטן. הריפוי עושה כמעט יותר נזק מהמחלה עצמה...הוא הורג גם מה שבריא מסביבו...לא כך צריך להיות
אז אצרך להתאבל לבד. אך איך עושים אתזה ? הפצעים נשארים פטחים כמעט כל החיים. אני רואה..
כל אדם מסתובב עם את שלו ומסתיר את מה הוא לא רוצה לראות אפילו. אבל אין אני מצליחה לשתוק וללכת קדימה בלי שחפרתי עד הסוף ולא השארתי אף אבן במקומה.
אז המלחמה היא בין הטבע שלי לבין הרצון שלי. היה צריך ממש את הדבר הזה ?
אני קוראית את הביאוגרפיה של STEVE JOBS מWALTER ISAACSON כרגע המתארת אדם שלא היה מוותר בדרך שלו אף פעם ברוצון שלו למשלם
יחד עם זאת, הכמיהה אחרי ידע אף פעם אינו נגמר לכמה מאיתנו.
אני מחפשת את דרכי החדשה עכשיו. פה, אין סקס..יש עבודה ושיפר עצמי מתמיד. אולי בגלל זה אגב, כולם הופכים קצת משוגעים אגב...
אבל זה לא בגלל שראיתי איש שחור יפייפה שעורר אצלי רטיטה אסטתית של העין שאני אוכל לפתוח את דרכי לפשרות שוב. זא ההחלטה הראשנה אגב..אין יותר פשרות עם עצמי. החלק השני של חיי יהיה קבלה מוחלטת ממי שאני וממה שאני תוך רצון להפוך תמיד ליותר רגישה, ליותר אנושית וליותר ישרה.
