היום דווקא מתחיל מהסוף.
מלחמה רשאונה עם המכשפה של הבית. ועוד על עינינה כסף.
פעם הראשונה ממש...פרונטאלי
אבל אני אדם שלא אוהב לדרוס. אני לא מעלה את הטון. אני מבינה שהאמת שלי צריכה להיאמר בלי שאהיה במצב שמגננה.
אני נשארת מאוד שקתה. המסר לעבר אני שוב אומר את האמת שלי. הפסים יורדים לאישי...אני מנסה להוציא את זה מה פגיעה האישית וההתקפה האישית. הרי הייתה תרגולת של 20 שנה יותר עם אישה מניפולטיבית באותה מידה, וגם עם אדם פסיכותי ממש.
הייתי וחייתי בחברה מאוד הרסנית וקשה. מתור קבוצה של כמה אנשים יש תמיד אחד שהוא הפך להיות בעיתי יותר וגם כאשר אנו יותר מ2, אז הכל הופך להיות כל כך קשה יותר.
אני לא חפה מטעויות...אף אחד לא חף מטעיות. איפה כן הדברים יוצאים מהמסגרת להפוך להיות פגיעה ונזק?
אני די חזקה..לפעמים יותר לפעמים פחות. אבל אין מנוס מלחוש מתי כן אני צריכה להאמין בדרך הרכה שלי.
העירבוביה עם האנשים כאן הוא מעמץ די אדיר..אבל לאט לאט כל אחד הולך ונחשף כפי שהוא.
ההוא הזה רוצהתמיד להשאר שוב רגיש ושוב איתן...עם יכולת להבין לפעמים מתי עשיתי טעוית תהומיות.
יש כל מיני צדדים לאנשים...טבים פחות טובים אבל כאשר צריך לטפל בהם בצריכים שלהם, מהר מאוד נחשפים לצד הביקורתי שלהם בלבד.
היכולת להתבוננות עצמית של האנשים - והשל הגברים במיוחד - היא מינימליט רוב הזמן. היכולת של הנשים להלחם אחת מול השניה לפעמים אתירת עלימות.
למרות זאת האתגר האולטימיטיבי נשארת זאת של הזוגיות.
הגיע ישראלי ותיק ומוכשר הבוקר לבית. הוא מייד התבלת כאחד שעשה את הכל, ראה את הכל ויודע את הכל. איש מבריק אבל בלתי נסבל.
דיד האיש הצעיר של הבית מזל עקרב הוא המוח של הבית. סוס עבודה...המומחה...
אמרתי לזקן הבוקר " (הוא בא לכאן כדי לבנות בית חולים) " דויד הוא איש מבריק נכון ..."
"כן " הוא ענה בהתלהבות והתנפל אליו ברגע שהוא נכנס לחדר אוכל...חיזר אחריו כמו לגבר ביחום אחרי בחורה
עמדתי בצד והשתכלתי בלךי לפטוח הגה....אני לא הייתי קיימת יותר ולא היה לי נעים במצב הזה
כל חיי לא ראו אותי ולא דרשתי הרבה...רק מאלה שרצו שיואהבו אותי
זה לא הלך
למה? אין לי עדיין תשובה..אבל אני יודעת שאני אישה של צל...ושעד ששומעים אותי וגם את הצד שלי....