רוב הזמן, איני מבינה גברים...יהירות היא הצורה הבולטת אצלם כדי להגיע להחלטות. במהלך רוב הזמנים של הסיביליזציה המערבית, סוג האינטליגנציה שלהם בלט : השיכלית בעיקר
או מאט הרגשית, זאת שהייתה התחונה המולדת אצל נשים בעיקר שהבאתם לעולם של ילדים הביא אותם לרכות מינימלית ביחס לאחר
אבל הנושא שלי כאן היא חוסר עומק אצל רובם וחוסר יכולת להסתכל פנימה
עוד האחרון שכל כך אהבתי למרות היכולת העצומה להיות מחובר לריגשותיו הוא, הביא אותי ללקיחת החלטות לא נכונות. לא בזדון, פשוט הוא לקח החלטות לא נכונות ושנינו שלמנו את מחיר
רציתי להשאר בישראל, הוא רצה שאמשיך בדרכי המקצועני
הוא עזר לי, תמך בי עם כל הנדיבות לב שאופינית לו. הוא אמר לי:"תני לי להבנות מחדש ואהיה כאן בעוד שנתיים"
אחרי חודשיים, התפרקנו
כיום, הוא לא רוצה בי...אני שייכת לעבר שלו..." אין דרך חזרה..אני שבויה בעתיד שלא רציתי בו. לבד בארץ רחוקה בלי גופו שלו בלי נשמתו בלי אהבתו של איש לאישה
מה שווה באמת את התקדמות בקרירה שלי. אני מרגישה בדידות עצומה...כמוהו בדיוק
אתמול הוא כתב "התאמנו כמו כפפה"
מה אוכל לעשות אחרת מאשר למזוג דמעה
הינו נפרדים אני יודעת אם הייתי נשארת בארץ
הוא לא היה מוכן גם אני לא
הוא יהיה מוכן לאישה הבאה הטובה שתבוא אליו, שיראה את יופיו, הפנימית והחיצונית....את כל מעלותיו....
אזכה אני בעתיד שונה...אבל איני יודעת אם הוא ימצא כזו אישה כמוני, אם אמצא איש כמוהו....
כאן בודדה באפריקה, אני חושבת על צילו שמה שהופכת לחלום בלי די
אומרים שהאהבות הראשונות הן החזקות במיוחד ולא נשכחים
זה לא נכון
אלה שנפגים בצמתים של דרכינו במחצה, אלה משאירים את חותמם הלוהטות
לך אהובי לדרכיך ....אעוף בכנפיי ברוח אפקריקאית
