יש לי צורך לבטא את הכל וקושי למצוא את המילים
לכן ההשראה היא כמו ציפור עפה עם מעוף רחב
או שנופל לפעמים הרץ אחרי אידאה..
או חרק מינימלי
אני רצה למרחקים ארוכים כבר זמן רב
אפשר לומר אפילו מלידתי
איני יודעת כבר יותר אם זה כי אני מצמעה לאהבה או צמאה לעולם ועומקיה
מה חשוב ממש בחיים האלה...אהבה אין ספק...בכל צורותיה
אהבה לאחרים בספו של דבר...עד נשמתינו האחרונה...
אני רצה לבטא את כל צורתיה בכל צוורותיה אף שהיא עד היום הפיעה בזניח כל כך
אקח את כל מה שלילה יכולה להעניק מתור חוזק לא יותר חולשה
אתמול, מאה עשרים קילומטר של דרך בגונגל
ארבע גינטלמנים שליוו אותי ונידבו לי את סבלנתם, את צחוקיהם. את חיבתם ואת כבודם
כדי ללות אותי בטיול הזה הראשן מחוץ לגבולות של העיר...
אפריקה האמיתית נתגלתה לי
הנדירה הבתולית עדיין, הלא נגועה עם אנשיה הגרים בלא כלום כמעט אבל שחיוך על פניהם
פשטות תמידית, נאיביות אין סופית לא רואים את הרועה
בגלל זה דפקו אותם כל כך בקלות
בכל זאת, אין חנופה, יש שקט המתנה וסבלנות לרקבת הבאה
הזמן הפסיק מלכת
נשארה בארך האחרון, הצרפתי שעזב ולא השאיר את המפתח לקח אותו איתו
בלי יותר מידי נזק
אף עד היום, אין שינאה ללבן
אני אישה יפה שרוצים אותה בסתר אבל לא בגסות...עדיין הכמיהה למה שהלבן חשב שהוא , אדם גבוה יותר, חכם יותר
עד היום השאריות נשארו....
אחד לקח לי את התיק במורד הגבעה החדה. התנשפתי עמוקות ורגליי שכאבו מידי
כמה אלגנטי הוא היה ועניתי לו תודה עם חיוך
השני השלישי הרביעי, כולנו ראבים לדעת הולכים לדרכי המדינה הזו שכלום אין לה מלבד הראשניות הפשוטה שלה
אנו פה אורכים, אנחנו מלמדים אך אנו חשים שכולנו, בסיבה הצמחיה הירוקה העווה
משאירים כאן זמן ושהות פסיק זניח במהות של אחרים שרואים בנו אורכים, למרות הכל , באורכים ראוים
ויתנו לנו ללכת, בסוף רגשותינו הנחוצים, לעזוב, בלי דמעה אחת...בשיל מה ...כמו רקבת שבאה ועוזבת בתחנה שנשארת