הצער מחליף את השמחה, את הבדידות מחליף הצהלה, התקווה מחליפה האת היאוש ואת העזיבה מחליפה האיחוד
ביחד עם זאת, כל יום כמעט מביא את המתען של התפכחות. את החרתה על זה שפגעתי בו למרות שנתן לי את ליבו, את הבנה הצלולה שלא, לא יכולנו נתקנו כבר במחסום
את הידיעה שאחר הפך לחלוטין את הדף עלינו את המפגש עם חדש שהוא כן איתו אפשר לתקשר ולדבר
את הכוחות המסטורין שעוד דוחפים אותי קדימה באין סוף של מסע אחרי עוד חיים, לא עוד חוויה, אבל הצורך ללכת עד הסוף, עד הקצה אם תרצו, לא כך אני קוראת לזה...
אני רוצה לראות את החיים בגלובאלי ואת האהבה פיזית ורוחנית לא בפחות בקשת ומנעד
מה דוחף אותי לעשות את מה שאני עושה ? אני כבר לא שואלת לעצמי את השאלה הזו אבל אני יודעת שמה שאני מחליטה, זאתי החלטה נחושה ושלמה אני עם עצמי
מי שנשאר מאחור בעיה שלו.
אני כבר עליתץי, סוף סוף על הרקבת של החיים
למרות החרתות הקטנות, למרות האהבות שבדרך הנחתי על העצים שלא מפסיקים לגדול ולפרוח
מוגדש לאריות שהיו בחיי