היי 230 בבוקר
המחלה השתלטה על סדר היום שלי. פעם למעלה, פעם למטה..מסתבר שיש אנשים שתופסים אתזה יותר ואנשים פחות. נחש לאיזו קבוצה אני שייכת. היד שלי פצועה. פעם שלישית שדוקרים לי בוריד וחשבתי לעצמי בקליניקה "הרי את רוצה שידקרו אותך בבדסם..אז לפחות, תגלי אומץ כאן ועכשיו" ....יש כאבים שהם מפחידים נורא...
למדתי לפחד פחות מהכאבים הפיזיים כתוצעה מהבדסם...למדתי על כוח הפנימי שלי ועמידה שלי , כאשר הייתי עוברת סשנים לא פשוטים בכלל....הצלפות ארוכות וחזקות...
המחלה גם תופסת חלק מהמוח ומחשבות ...הפרספקטיבה היא אכרת.
המחשבה היא כמו עמידה על סולם...אתה נמצא במדרגה מסוימת ורואה דברים מסוימים. כאשר אתה עולה דרגה, או יורד, אתה בכל אופן משנה את הנוף...
המחלה, הסבל גורם את הראיה המפוקחת הזאת יותר ? האומנם?
אני רוצה יותר ויותר לומר את האמת. לחוש את האמת, לחיות את האמת...זאת אמרת להיות במגע עם עצמי וביחד עם זה, להיות בהרמונ יה עם העולם סביבי....
דווקא מוצא חן בעיניי את העובדה שאנו מדברים מתכתבים ארוכות תחילה וששום אגנ דה לא עומדת על פרק...כך אפשר להגיע למוזות יותר כינות, לעומק ולחסיפה.
דווקא לא מסתרים מאחורי המקלדת אלא נחספים.
במקום לזרוק את הגופה שלי אל העיניים של השולט שלי, כך שהוא יתפל בנשפי, אני קודם חוספת את נפשי עם הזמן והכתיבה, וזה הדבר הנכון לעשות
כך אני חשה הערב בכל אופן
תודה התחלקת איתי על מי שאתה יותר
ההופעות שלי כאן יהו בקצב של ההחלמה......חייבת לנוח...הורעות הרופא...
לילה טוב
לפני 11 שנים. 16 בינואר 2013 בשעה 20:08
