סוג מסוים של פניות של שולטים / גברים שמשאירים אותי עם סוג של השפלה ממש ואיני יודעת מה לעשות עם התחושות של אחרי
בת עשרים, הייתי יפייפה וחכמה מאוד. אך לא יודעתי כלל את הדברים האלה. גדלתי לצד אחות יפייפה אמיתית, סוג של אישה שעוצרים לנשום כאשר הייתה עוברת ברחוב.
אני, לאומת זה, הייתי "שמנה" לפי הקריטריונים הצרפתים. חשתי כאילו צל שלה. לעיטים קרובות הייתי נוהגת לומר שאני אחותי אבל בוורציה לא טובה...
עיקר הנזק נעשה על ידי הוריי...גדלתי כמו ילד שגודל ביער וצריך לשרוד עם ההבדל שההיה לי מה לאכול ומה ללבוש.
על הסעיף אהבה, היה כתוב לא רלוונטי
הגעתי לשלב כה עמוק של שינאת עצמי שהתחלתי לגמגם ושלא יכולתי להתכרז יותר מדקה. זה היה נורא. ברחתי לארץ הזרה ששמה ישראל
שמה, נבניתי לגמרי ז.א שלמדתי למרות הרבה קשיים ללמוד את עצמי וכל ה31 שנים האחרונות שימשו לי כנסיון לא להתאבד ממש.
כאשר הגעתי לשיחות עמוקות מספיק, גיליתי שכל השנים האלו היה אפשר לסכם אותם בשאלה אחת...במה לבחור? בחיים או במוות?
בסוף, בחרתי בחיים
כיום, אני נמצאת במצב כמעט דומה לזו של נערה בת 22 אך עם כמה עשורים מאחוריה. לא שלא חייתי...חייתי שרפתי את החיים מכיוון שהמוות והאין לה מתחרה כיועצת אף שהיא רחוק מלהיות נחמדה
היום ישנם פניות של גברים יפים וצערים שחושקים בי. העלמה שבי לא יכולה לומר להם לא. משהו יהיר במקצת סוחף אותי אליהם...אבל במוקדם או במאוחר, אני ננטשת על ידיהם...אין להם שום סיבה על פניו להקשר אלי
הם יהירים לא פחות ממני. אך אני בת 53 עם אגו של ילדה באיזה שהוא מקום. הייתי רוצה לא להפגע מראש מהקלות שבה הם מצליחים לזלזל בי. אך אני נפגעת והינה פה, ניסיון להרגן מילון של מושגים אחר מאשר ל:אין ומה לעשות במיקרים כאלה...
נכון מרתק ?
כמובן, שגם בדרכי פגעתי בהרבה גברים שכן אהבו אותי. ואין אבל. אז למה איני מצליחה לשים את עצמי במקומם? כי אנחנו חייה קטנה אגויסאית מטומטמת
