אני נזכרת ברגעים האלה
הם היו נדירים. הם היו רומנטיים מאוד. הן היו רק לכמה שעות
חשבתי שעם המרחק של הזמן אבין יותר ואכן, יש פחות הרגשה של פיספוס
זה היה זמן קצר אחרי סוף עבודתי בתקשורת
22 שנה של מלחמות, חיים מסביב לחדשות, אחריות כבדה של חיים ומוות
הייתי אדם חשוב. באתי אל מנוחתי
לקחתי חופש של שבועיים בצרפת והינה באה ההודעה הנוראה...עיתונאי וותיק שהכרתי היטב נהרג סוריה...קיבלתי את ההודעה כאשר קראתי בכותרות של העיתונים...זה היכה בי כמו אבן בפנים. התחלתי לבכות ברחוב ללא הפסק...נכנסתי למנהרה שחורה ולא יצאתי ממנה עוד כאשר חזרתי לארץ...
שולט אחד מתקשר אלי..אינני יודעת למה נתתי לו את הטלפון שלי...סתם...הוא בן '31
אנני זוכרת את השם הפרטי שלו אפילו
"מה אתה רוצה ממני " אני צועקת עליו ? הרי אין לך מה לחפס אצלי
אני בוכה בלי הפסק..מספרת על מותו של החבר....
אני בא הוא אומר.
ואכן