לפעמים, הבוקר הוא נשפך במחשבות יתר
ובינהן, הבגרות היא מתנה ממולגדת נוראה...עם טיפה אירוניה כמובן, והירוביה של כמה תרבויות ביחד במוח שלי...
האדם הרוצה להיות מחובר למציאות עד נשיקת מוות שונא את האדם החולמני האופטימי שבי, הילדה שבי
מקום מפלט מכל מיני משקעים שלי לשעבר, אבל לא שעבר גם, אני נתפסת ברשתות של אנשים שנורא זקוקים, נישלטים בנשמה כאשר אני רוצה, בייסיקלי, אדם בוגר לידי...מי לא ? אך אלה שלא, אלה שנגועים בקצת שכל, או תפוסים על ידי נשים חכמות יותר ממני או צעירים מידי...
זה הצד הזוטר של הדברים...האחרים לא אחריים לטעיות שלי...או אלה החיים באוםן כללי...אלא שהרצון שלי לבגרות דוקחת אותי לאצון לרוץ קדימה ולא להאשיר אנשים מאחורי...אין שבועיים מאחוריי...אני לא לוקחת שבועים..הפשרה עם המציאות לא נמצאית כאן..
הגבול בין הפשרה לחוסר פשרה הוא מאד מתוח בי... תמיד אני אומרת שכל חיי סבלתי מהצורך לומר כן כאשר רציתי לומר לא ! מה שייך לעולם הבגרות ומה שייך לעולם הילדות...החולמני...
אנו, באמצעי השכליות שלנו נותים להגיע למסקנות מהר מידי לגבי אחרים, במיוחד שהם לא יישתנו ...זה לא נכון. אנו לא יודעים כלום על האנשים האחרים, לפחות כאשר אין מגע ישיר וממשושף עימו...
עם אימי, אני עדיין מהרהרת ועונה לאישה שבה במוח שלי ואני חושבת שעדיין אני רוצה להוחיך לה כמה דברים...בין היתר שהשתנתיתי...אבל לא זה העיקר..
העיקר שהיא כל כך מפחידה אותי שהבת שאני נשארת בתוך התפקיד הזה של הקורבן מולה...כול עוד שאני לא אענה לה פרונטלי כאשר היא פוגעת בי, בכונה או לא בכוונה, לא אהיה ממש משהו מלבד ילדה נואשת שעדיין משוחחת עם נרטיב של ילדה קטנה קטנה שלא הצליחה לצאת מהסיוט הקיומי הבסיסי של החיים...
אנ שבועיים בכל כך הרבה קונספציות שלפעמים, לוקח לנו חיים שלמים כדי לעוף לחפש...
אירוניה לא ?