צר לי שאין לי זמן ממש כדי לשבת ולתאר את כל מה שהייתי רוצה לתאר, מה שמתרחש מסביבי ולא רק בליבי...
אבל לא היה לי זמן דיו אף פעם
בהתחלה, היה לי מוח ממש מפגר...יכולת כל כך מוגבלת
אחר כך במהר מאוד זמן השרדות...מחד גיסא ישראל הייתה לי שדא לימוד ענק ואכזר של החיים ...כל דקה הייתה חשובה ואינטנסיבית...אם הנורמה באורופה הרדומה בנדמה...היא מכה אחת בפרצוף בחודש, בארץ, אחד מקבל כזה כמה ביום ובסוף היום הוא חייב לעשות סוכום ושיקום מהר מאוד אם הוא לא רוצה להשאר מדמם על הרצפה...
השפה....השפה הזו המהממת של הבגרות שלי נמצאת בחולות הארץ...ואומנם, איף אוכל להגיע לסגה הזו של הביטוי הכתוב בשפה שהיא נשארת בכל זאת מוגבלת לי...אף פעם לא נוכל להיות מאהבים עד הסוף ...לא תהיה אף פעם חדירה עד הסוף אם תרצו....
הוא לבסוף
אני כאן...עם הבחירה המודעת סוף סוף ללמוד דבר שהוא היעד שלי והמהות שלי
אקרא אלף חמש מאוד ספרים כמו פלוברט עד שאוכל בכלל להבתחיל לכתוב מילה אחת