של שמיים שגריריים מעל בריסל...הלילה עדיין כאן ואני כותבת ...השמיים עופפים עם גבנהיו באפור את העצים, את האודם הבישן של הלבנים...זו עיר שעדיין לא הגיע אליה את החורף אבל אתמול, קיבלתי את דבריי מאפריקה...המעגל מתחיל להסגר כדי להתחיל עוד אחד בחיי...הסתכלתי על תיטתינו וראיתי את המאלך שישן בה...שכבתי מעליו לרגע...אני מעירה אותו באמצע הלילה אך הוא אף פעם לא כועס על זה...סבלנות מלאך שלי...סבלנות...
והינה...אני נלחמת על מנת לשמור כל עברית...שלא תלך ממני כאשר יוצאים מקן של שפה, זה כמו לצאת מקלחת של מילים, של ביטוים, שניכנסים לך מתחת לעור...
עברתי הרבה גברים בחיי...רדפתי אחרי אהבה כאילו חיי היו תלוים בזה...היה צמעון עצום ורעב ענק ...חשבתי, חשתי שללא אהבה, פשוט לא אוכל לאהוב את עצמי ...שאשאר ריקה. או שהחיים לא יהיו שווים...
ופתאום, הגעתי לקצה...קודם כל, לא מבלבלים יותר אהבה וסקס...סקס בא כל כך במקום אהבה שהאחרון נפטר במוות ברוטאלי
סקס שונה מאהבה וגם אם יחד, לא צריך לבגוד אחד עם השני.
אך לא רק. כל חיי למעשה הייתי מישהי שלא הכרתי ממש, זרה לעצמי על מנת להגיע לאהבה, לא להיות לבדי שמה בתור הנוקלאוס המפחיד של המודעות...כל חלקיק אנרגטי שלי נשאף על מנת למלא ריבואים שלא הייתי צריכה למעשה למלא בX ....הכל היה לשיו...כי הגריד הזה לא היה שלי כלל....
האני הממשי שלי הוא אני מן הראש..אני חכם, עמוק, המאוהב באידאות, בידע, בחיים, ובאנשים כלל...לא בגברים במיוחד...אבל עד שמצליחים להציב את הדמות הזו נקיה מכל פחד...אלף פחדים...אזי הרבה זמן עובר...ונשאר מאט זמן...
אז היום, המילה לא הוא המעמין שלי....לא למי שרוצה סקס איתי בלי שארצה...ממש...לא למי שרוצה לנגוע בי בלי אהבה בלי רוגע בלי חיבה בלי רוך ....וזה כל כך לא חשוב יותר ...
מחר אני מתחילה למלא את הדף החדש של ספריי