רק לכתוב על זה...למרות שכל הזמן...יש סוג של קול פנימי שאומר לי ...כמה שאת באובססיה עם הנושא הזה...גברים...
כי זה כמו ללכת על שדא לא מוכר כלל...איך אני יכולה לתרגם את ההרגשה הזו...ממש לצעוד ...ללכת בזהירות במקום שהוא כולו לא מוכר
ישנו גבר כזה בפריז שפגשתי לשעתיים בלבד והיה לנו מגע מדהים...הכל זרם להפליא ..יצאנו שנינו מופתאים מהמפגש הזה עוד שבכלל לא חשבתי שיגמר כזה
ומאז הצרות התחילו...
ניהתי אובסיבית מה והוא לא רצה בי באותו מהירות שהוא רצה בי
גיברת נורמאלית הייתה קמה והולכת ..וזה מה שעשיתי..אני מתיד קמה והולכת...דחיה בשבילי מרגיש לי כמו גירוש ואי אהבה טוטאלית ....האגו שלי לא מספיק חזק כדי לחוש אחרת...
הסיפור הוא למרות זאת, אני ממשיכה לחזור אליו...כסוג של דלת שנפתחה ושאני חייבת ללכת דרכה...כדי לראות מה יש מעבר....
הוא טיפוס שלא מדבר על הרגשות שלו כלל ...הוא מפתיעה אותי בתשובות שלו...פעם רומנטי, פעם מניאק מיני, אפילו אנושי ...אני חושבת שלמעשה, אני ממש פוחדת מגברים...ושעכשיו, כן עכשיו, התחיל בית ספר...