לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 21:36
זה לא לדעת מי אשם בפרידה, קילקולים של אחד או השיני, חוסר הקומוקציה והבנה בין הצצדים ...
לא גם הכאב שהפסיקו להאוב אותך או שהפסקת לתרום לבן או בת זוג, שהפסקת לגרום לו.לה אושר ולענות לצרכיו
זה גם לא לישון שוב לבד במיטה ולהתגעגע מהזקפת בוקר שלו....
לא... זה לא העבר וזיכרון הסשנים שלנו שמי הינטימיות ביותר עד החוספניות פיותר, כאשר עמדדתי ארומה תחת שליתתו, התמסרתי איליו במין שכרון חושים נפשיים ופייזים שבלתי אפשרי לשחזר במילים
לא... מה שכואב ביותר זה מה שיכל ליהיות בעתיד, כול היבול שלזרעים שלא יעשה, של חלומות ופרוייקטיים שלא יעשו, זה כול הזמן הזה - כמיים עקרים- שיברחו לים וישכקחו בים. וממים התשוקה ואהבה, ישארו רק צלוליה כחולה וא אנונימית
