לפני 18 שנים. 20 באוגוסט 2006 בשעה 20:49
אחרי צהוריים, ישבתי במכונית ונזכרתי בתמונה של מונק : הצעקה.
הצעקה כובשת בעוצמתה את הפנים כל כך ש -וזה למעשה הגאונות שלו - כול גולגותיה הופכת צעקה והגלים של הקול - הסבל עצמו- הופך את החדר לקאוס של תחושות נופלות וסערה ממש, סערה פנימית בלבד אבל דומיננטית בכל החלל.
לפעמים העוברים בחיינו דוחפים ושוברים את הקווים כאשר הם רק מטיילים . לפעמים הצעקה שוכבת בנו כמאהב שנאו