המתת השור

אני תמיד נימשכתי ליצירות שניכתבו זמן קצר לפני מותם של המלחינים, כאשר הם ידעו שחיים עוזבים אותם סופית וכש ההדבר הבטוח הבא להם הוא מותם.

למשל "מלבן" של רירכד שטראוס שניכתב חודשיים לפני מותו
פלסטאף, האופרה האחרונה של ורדי אחרי זמן רב של שתיקה יצירתי
או אידומנאו של מוצרט האופרה האחרונה שלו למרות שחושבים שחליל הכסם היא יצירתו האחרונה

ועוד ועוד

למה המשיכה הזאת אצלי ?
בגלל היכולת החושנית העדירה של המוזיקה לתת לנו לנגוע פיזית בדברים רוחניים מתוך עתיפה משולמת של אסטטיקה הרמוניה וחוש אקזיסטנציאלי ממש

ביצירות האחרונות האלה,יש שני דברים לדעתי שיחודים להם במיוחד : המבט של המלחין המסתכל, מסכם את חייו ונותן לנו בריכוזיות תמציתית את ויזיונו. והכול דרך הצליל
ורדי הידע שעוזב את העולם עוד מאט, צחק עליו בעזרת הפיגורה הגרוטסקית של פאלסטף, יצור שמרמה ומרומה על ידי משחקי האהבה : האהבה ניצחית, תמצית מלכותית של החיים המביס אותנו
אבל בתוך הצחוק הזה,מגלים משהו אחר : דואט של 2 נערות בקול סופראן גבוה וצלילים שלוקחים אותנו מעל פני האדמה, מאט מרפרפים. הן מעלות אותנו במירקמם המקסים למקום אחר, למקום כמעת צלול שבו אי אפשר לגעת ו לעצור את המלודיה השמימית שלהן.
הן לא מלאכים ולא נערות פורכות : הם כבר בין לבין, בין הכלום והחיים הארציים
אף פעם לא ניתן לי לנגוע מי כ"כ קרוב את תחושת המבת כאשר הם מבטות את המעבר בין החושים לנשמה.
הדואט הזה הוא הפרידה par excellenc מהעולם הזה, מעולם העצב והצחוק הקרנאלי תחושת האיו סופי, ורק בזחות מרקם של שירתם של 2 הנערות אלו.
אם תשקיבו היטב, תמצאו שם כבר את המהות של עזיבה הדרגתית וסוף סוף היכולת לנגוע באינפיניתי: ,תמצית הארוטי של הזמן - זמננו - שחלף