איש אשר יכול לינגוע בטרגדית האדם מול מגבלותיו גדולותיו של חכמתו.
האמדאוס של מילוש פורמן בידיוק נגע - ובאיזה גאונות- בטראגדיה הזאת-
סלירי המוזיקאי המוכשר באמת נהנה מיכל כבודיו של החברה האצילה דאז.
מוצארט פחות. הוא מוכר כמוזיקאי פלא דהינו מוזיקאי מוקיון, לפליע המשועממת של האליתה השומעת אותו
עד שסלירי פוגש בו ומזהה את גאונותו. לא קוף מצחקק עם ידיים של וירטואוז אלא כהתגשמות ממש של גאונות מוזיקאלית
יש דרמה פכולה וגוברת בסרט המתגלגל ליפנינו : זה של חייו של מוצארט הקראטיבי כ"כ שהקהל מתקשה להבינו, וזה של סלירי הרוא ממש מולו את התגלמותו של גאונות, שלמות - לזה שקורים אלוהים - ואנו יכול לעשות דבר אחר חוץ להאריץ ולקנא.
פורמן בוחר בסוף הסרט את האופציה שרציחתו של מוצארט על ידי סלירי אך הוא עצמו נופל בשיגעון: הוא הרג את יד אלוהים, היד שפתח לו את שארי שמיים של של השלמות
המוזיקלית
נגע רק, ורק הוא נגע, רק הוא ידע, רק הוא זיהה אבל ככול שהוא זיהה, החזיר אותו לבינוניות של עצמו - לחוסר שלמות של עצמו - לגורלו כאדם שאף פעם לא יגע את השלמות, רק ידע את זחילותו האנושית.
סלירי הוא המתווח בינינו לבין מוצארט. לא שייך לפה או לשם , תמיד מוחזר, ניזרק לבינוניות שלו. לעד
חיי מכירים את סוג הפחד זה: להיות מתווחת לעצמי בלבד, רק לנגוע בנישגב בלי לדעת אף פעם עם יום אחד אגיע ליעד. ניתן לי להריח, לחוש, לנחש: אף פעם לדעת ...מתווחת בינונית
mediocrite
לפני 17 שנים. 15 באוקטובר 2006 בשעה 18:59
