המתת השור

לך תזדיין יצאה מי פי במרד עקשן
ועזה, בלי שצפתי לה, בלי שאפילו חשבתי על אפשרות כזו, בהפתעה טוטאלי, באה הסטירה על הלחי, חזקה כל כך שלא הרגשתיה...רק ראיתי ככבים לבניים בעניי
רק אז הבנתי שהוא סטר לי, במהירות הבזק, כה חזקה שבלי צילצול שמעתי
מכת המילים, מכת הסטירה, אינטראקציה של כוח מול כוח נתגלתה לנו, דוב מול דוב עם כפות מורמות....רק אני הייתי על ארבע ולהגיב מהר הייתי צריכה
אני שונאת סטירות, מיסוד יסודן. הן עבורי ההשפלה האולטימתיבית, הפגיעה מילדות שהפחה להתרסה מול השולט, עמידה מול הכוח, נשיקת המוות של הרכות : צהרת מלחמה, תחילת הקרב אבוד מראש.
עבר בזק שניה : לך תזדיין יצא שוב מי פי כמו יריקת רעל על פניו, אבל עכשיו במודעות טוטאלית, במטרה לפגוע ישר בין העביים...שיניים חורקות, שפתיים נצבתות מזעם...המשחק מתחיל פה, עכשיו...ללא כניע מצידי
אבל הוא קם ויצא את החדר. ניצחון ? חבל....
א. אחרי שניות ספורות קורא לו מחדש. הוא לא רוצה להתמודד לבד עם הנמרה כנרא-)
"בוא ! בוא! זה לא נגמר!"
לא ...נכון...זה לא נגמר...
כן...כי ברגע הזה, באכזבה שלי, עם גופי מלא אדרנלין, רציתי עוד.
ופה, ברגע הזה, נכנעתי
ד. שוב נכנס לחדר. עכשיו פחדתי. מה עשיתי? מה אמרתי? מה אקבל? כמה כועס?
הוא שם את רגלו על אורפי, שלף חגורתו ו, ביחד אם א, טוסיק מורם לשמיים, מרותקת למיטה מכוח זרועותם, בליל של מכות נחתו על גבי...חגורות, ידיים, ללא הפסקה, בלי רחמים, שוב ושוב.
אף מילה לא יצא מי פי הפעם...מודעת רק מכוח המחזיק אותי כנועה ומתרכזת על נקודה אחת, מפתיע אותי, נואשת, גלויה...זרם של מיצים יוצאים מבין רגליי, דביק, מבריק, חושני, זוחל...
אוי...אני נהנת !
לפעמים, מנסה להוציא את ראשי מהאחיזה הלוחצת אבל לשיו. הנמרה נהית אישה שוב, בשריה חסוף בכול שברירותה...ונהנת עוד ועוד ...רגעים של נצח
"תרדי על הרצפה "אומר ד.
אני מצייתת ללא הסוס
הוא גומר בפניי, מחזיר את הכלי למכנס, מסתובב וחוזר למחשב שלו
אני נעמדת לרגע, פסל, שקטה...זה נגמר
יותר מאוחר, ד. יבוא ללטף את ראשי...אני מחייכת, ממלמלת מילות של ציפור ...לא חשוב
שלווה