המתת השור

we live' we leave and we change
אף פעם לא התוודה כ"כ נכון כמו בחודשים האחרונים.
רח ממש של וורטיגו מורבידי בא לבקר אצלי והכל היה לילה
זוכרת אני הרגשתי בלי הוה, עתיד...רק עבר דוקר ומעונה
ישות מבולבלת, בוכיה, אמפוטנתית. אף פעם לא חשתי בעצמה שכזו את הריק שנוצר מדמות נעלמת. אף פעם לא חבקתי, מלופפת הדוק התפוצצות הפנימית מחוסר הנשיקה, מחוסר הליטוף מחוסר המשי כשמרגישים משפשוף של יד, מרפרוף של עור.
אף פעם לא נתפסתי בזרות האחר מפרידת האנוש מקריעת חבל הטבור, כמו ברגע הראשון של האתגר החיים.
שחיתי בים חלול. ישנתי במיטת המבת. טעמתי הלשון בחוץ, כלבלבה בצד הכביש, את טעם האספלט.
ומהשקט האטום, פה ו שם, נחכו קולות, מבטים, ניצוץ ופריך ...עד כמה חיינו לפעמים לא יותר מעשן העולה אט אט מסיגריה שבכל נשימה מתקצרת כפתיל בואר לא יותר מרגע

רגע
רגע אחת של ראיה בלילה ומחכה כבר לבואו של שחר
אולי אולי
הגורל הפעם גבר עלי ...מי אני כדי לקבוע!