המתת השור

שקת דממה
אם מתבוננים בשור בארנה
הזועם בכוחו חובט בקרקע וכותש אותו
כובש בעודו עצמתו את הזירה בפיזור עיקש כשעפר תחת רגליו
השמש לא מלטפת, כן מרביצה את העור העבה וחותכת באוויר, רוקדת ריקוד עיוור, דואט אכזר

שעות של קרב. הדם כבר לא נבלע על יד האדמה
לכלוך קדוש של זיעה ואנרגיה טהורה

עיניים נעצמו והשאירו רק כרניים לנגוע בתוקף
כבר הראש כנועה
עורף אדיר רוטט מהדבקות למטרה
שם באיזה נקודה רחוקה, מעצבנת
ישר, מסנברת בארנה העגולה

מבחין הוא בטנועה כאחד של איש איש בקהל, כל אחד צמא לדמו
חובטים גם הם בקרקע הבוערת עתה
רעש המוות עוד אינו בזעם הלוהט

אך השקט, הדממה מפלסים דרכם, הנה נוגעים בפניני הזיעה הלוגמת את עורו
רעננה, טל של ערב
שבא לבשר בשקיעה
את סופו

קפלו רגליו תחת המשקל עתה מאסיבי מידי
האיש בעדום מתקרב ניצוצות אחרונות משתקפות במבטו העייף
עורפו כאילו בבקשה נטויה קדימה, מתוחה מעצב
לשון בחוץ, וורוד עצום של הפה משתדל לנשוף שאריות של החיים
נותף ריר אחרון של כעס החוצה, נשימה שורפת נחיר נחיר \הוא כבר טועם את טעם האדמה
מחכה בענוה, סבלנות ואמונה
את המתת השור