פעם, לפני הרבה זמן, שנאתי את אמא שלי ששנאה אותי בחזרה עם נדיבות שכזו.
הדבר הזה היה ככ הרסני שלקח לי עשרות שנים להבין מה זאת אהבה.
עשרות שנים גם נהלתי ווקוח בתוך עצמי כדי לדעת מי טעה ומי צדק בין שתינו. כמובן שהגעתי למסקנה שאני צדקתי....אבל לא היה לי קהל לנצחון הזה. הייתי בודדה ובודדה המשכתי בצהלה הפנימית הזו.
קהל לא היה לי....ועוד פחות שותפה לנצחון הזה. הניצחון היה נצחון סודי, שקת, פנימי, עיקש, אידיוט, כעוס וסטרילי. עד שהבנתי דבר אחד יום אחד בהיר...אחרי הרבה בזבוז זמן, לחימות עם עצמי ושנאת עצמי...
דבר אחד פשות וצח...דבר ככ ברור וצלול...ככ בסיסי : הבנתי שאני אוהבת את אמא שלי אהבה עמוקה...הבנתי שכל תא ותא של עורי היה מאוהב בה....שהילדה שבי התגעגעה אליה והאישה שבי פשות עדיין אהבה אותה אהבת אמת : אמא שלי שעשתה אותי איך שאני היום....אמא שלי שנתנה לי את היופי שלי, את החוכמה שלי...פשות, את החיים....לא היה צריך הרבה יותר כדי שאני אוהב אותה, פשות ולענין...למרות שאף פעם לא הסתדרנו ונסתדר...אנחנו שונות מדי אחת ושניה
הווידוי הפנימי הזה שחרר הרבה מתח מתוכי ...מה שכל הגיון היה אומר לי להרגיש, ההגיון של הרגש הביא אותי לעשות את הדבר ההפוך : לאהוב אותה.
כאשר הפסקתי להלחם נגד הרגש הזה, אז רק התחלתי לאהוב את עצמי...
הגעתי לפסגה אחת ושם נשארתי מסתכלת גבוהה גבוהה על הסובבים אותי. סוף סוף ראיתי את היופי, לא את הכעור...זה, השארתי אחורה. למרות כל הכאב שהיא גרמה לי.
התמאלתי אהבה וקבלה בלי הזיה, בלי אשליה. התחלתי לחיות את חיי....לא את חייה לפי הנקודת מבט שלה. פתחתי את הדלת של הכלא.
אנו תלוים באחרים כדי לחיות ולהרגיש. אנו תלוים באחרים כדי להיות ולאהוב. אנחנו תלוים באחרים כדי להיות מאושרים ועצובים ...וטוב שכך
ההמשך יבוא
לפני 17 שנים. 15 בינואר 2007 בשעה 20:04
