המתת השור

אנו - נשלטות...ואני לא מדברת בשמם של הנשלטים שכנירא משהו קצת אחר מניע אותם- בוחרות בתרגיל כה עמוק של שחכת עצמית?
במקלחת, אחרי יום חופש שלם על שולחן הכתיבה, הראש לא מפסיק לחשוב ולהרהר...
יש למעשה כוח דו קותבי שבין אחד לשיני דומני, אני מהססת...כוח ביטול עצמי מול כוח האגו הכמעט תינוקי שמתבטא אצלי, הצמעון לתשומת לב העומד מול הפסל שאינו צריך דבר אלא במהות השקט שלה הצופה במה שסובב לה.

יש איזון בין זה לבין זה אך ספק אם בכלל מגיעים אליו בצורה מושלמת.
הנתינה של החבר שלי - הלא לי בכול אופן - לאהובי היא נתינה טוטאלית : לתת לציפור האהוב לעוף - במקרא הזה נשר דורשני...הבחירה לא ממש שלי אבל הוא משתכל אלי על מנת להיות בטוח שאני יודעת : אני עפה ממך....לוקחת את ליטופיי לאחר.
יש משהו צלול ששוטף את ליבי ברגעים אלו...ליבי המרגיש ששוקל 10 גרם...חופש מוליד חופש ...אני עפה.
ויש גם אגו שחוזר במהרה ללב הבשרני, לגוף הרעב שמרגיש וורטיגו ברגע נתול משקל, הוא מרפרף מעלה...
האם חיינו מורכבים באין סוף בלי די ? האם עצמינו מורכבים באין סוף פרסונה ?
הכאב הוא כאן על מנת להזכיר לנו שפה או שם, ההבדל בין 0 ל 0 הוא האינפיניטי