הערב הזה הולך ומתעצם.
הוא נוסע עוד מאט ולא אוכל לתת המשך למפגשים אלו. ואני כבר מתגעגע. שמונה חודשים של רחרוח הדדי, יותר מבחינתו מאשר מבחינתי. בהתחלה נקשרתי אליו. בהמשך הבנתי שלא מתאהבים בכל אחד. זה סוג אחר של אהבה.
אין יותר מאשר היכרות ארוכה. ויקוחים וריבים, ריחוק וקירבה. אין יותר מרגעים של שקט ורגעים של עצב משוטף....של הצעה והבנה ומבט אמפטי איזה ערב או אחר, אף שבדרך המסנג,ר, נדיר בדרך הטלפון.
אבל זה עובד. זה יוצאר מצב של ריחוק טבעי וביישנות ממני. איני יכולה להתמסר בקלות...אבל אמרתי לו, אחרי התלבתיות רבות : כן, תבוא יום שני....
משהו בער בעצמותיי.....
ההתרגשות גוברת ואני כמעט גסה איתו. בזמן של לחץ, הופכת לבאמה ולא חשוב לי ה תוצאות מזה...זורקת את הכול אני רוצה....ביחד עם המיים של האמבטיה. אך הוא מרגיש בזה
"את מתרגשת<?"
"כן" אפילו עד בילתי נסבל.
אני מזייפת...מאשנת סיגריה לפני בואו...לא נשארת על ארבע "מי הוא בכלל כדי שאמתין לו על הברכיים הכואבות שלי עשר דקות" ...יהירות...עדיין יכולה לשחק את הגיבורה כל עוד שהוא אינינו...כי כאשר אני שומעת את צעדיו במדרגות, דמי קופא ואני קרובה לבחילה.
חשוך הכל, ורדי שמה...מוזיקה אילהית לגע אלהי...כאשר הtouchdown נעשה...החיבור הדק הזה בין שולט לשפחה מתחבר ומעכשיו, הכל נטול בידיו, אפילו אם אני לא רוצה : אני רוצה.
המשך יבוא
לפני 17 שנים. 21 ביוני 2007 בשעה 3:44