👑
**אף פעם לא נדע מה ילד יום**
זה התחיל כיום באסה, ואף יותר גרוע מזה. באותו הבוקר איכשהו כל האנרגיות השליליות התנקזו להן והחליטו לצאת עליי על מלא. הייתי בדרך מבית העלמין, ביקרתי את סבתא שלי ז"ל, בכיתי לה מלא. נראה לי הוצאתי את כל הדמעות שהצטברו אצלי בשנה האחרונה.
איך שנכנסתי לחנייה של הבית, שקועה במחשבות, הטלפון שלי מצלצל. הצלצול העיר ואפילו ממש עצבן אותי. מי מתקשר אליי בשעה כזאת על הבוקר?! רואה על הצג שם פרטי ומשפחה לא מוכרים (מזל שיש ме) ועוד יותר התעצבנתי. הייתי בטוחה שזה קשור לעבודה. התלבטתי אם לענות בכלל, בטח לנוכח מצב הרוח שלי, אין לי סבלנות לאף אחד. אבל בסוף כן עניתי.
"ליסה?" שואל קול לא מוכר בעליל.
"כן!", אני כמעט נובחת עליו.
"בוקר טוב, מדבר ×××..."
תוך כדי שהוא מציג את עצמו הייתי בטוחה שזאת הונאה. אין מצב שזה אמיתי. אבל ככל שהוא המשיך, דיבר על פרטים שלא קשורים לכ.אשראי או חשבון בנק או כל דבר אחר שהנוכלים הללו מחרטטים, התחילה לחלחל ההבנה שזאת לא הונאה. לבסוף הוא אמר לי, "אני נמצא היום בעיר שלך ומזמין אותך להגיע אליי. מתי נוח לך?"
אמאלה, זה אכן אמיתי. האמת, נלחצתי. לא אשקר. לא נתקלתי בסיטואציה כזאת אף פעם אבל אני מבינה שאין לי שום אפשרות לסרב.
"זה הטלפון האישי שלי, תתקשרי אליי בבקשה כשאת מגיעה."
"אגיע ב12", אני אומרת לו בקול מתוח. פתאום שכחתי מבית העלמין, מהדמעות וממצב רוח מזעזע שהיה לי. הגיע הזמן להכנס ללחץ אמיתי!
הוא עוד ממשיך להסביר לי משהו אבל אני כבר לא שומעת אותו בכלל. פאק!! מה עושים??? מה אומרים? איך מתנהגים??? איך זה הגיע אליי בכלל???
אני מיד עושה טלפון לאחי.
"תגיד לי! מה זה צריך להיות??" מספרת לו על השיחה שקיבלתי והוא כמובן מנסה להרגיע אותי, מסביר לי מה דעתו על זה ומייעץ לי איך להתנהג.
יש לי כמה שעות עד הפגישה ואני לא מפסיקה לחשוב על מה ואיך. משחזרת את נושא השיחה העתידית, בונה לי טקטיקה של התנהגות, בוררת משפטים ומילים ובונה לי בראש תסריט אפשרי. לצד זה בוחרת בקפידה את הלבוש, מסירה את כל התכשיטים ומחליטה גם לא להתאפר. מסתכלת במראה ודי מרוצה ממה שאני רואה. אישה צעירה ויפה, מראה טבעי כמעט לחלוטין, מראה נקי ומסודר מאוד. שום דבר מיותר, אף פרט שעלול להסיח אותו מהעיניים שלי. כן, אני רוצה שיסתכל לי בעיניים בזמן שאני מדברת. זה הנשק שלי בסיטואציה הנוכחית. במקביל עוברת בראשי מחשבה.."מעניין איך הוא נראה?" בניתי לי אוטומטית לוק מסוים על פי הקול וסגנון הדיבור שלו.
עולה על עקבים ויוצאת מהבית.
אני נכנסת למבנה קצת אחרי 12 ומתקשרת אליו. הוא עונה תוך שניה.
"היי, אני כאן למטה"
"תעבירי את הטלפון ל....הוא יסביר לך איך להגיע אליי"
אני עולה במעלית לקומה 4. דלת המעלית נפתחת והוא עומד שם, מחכה לי. כמה שקלעתי בול באופן שבו דמיינתי אותו.
"זה אתה?", אני שואלת במבט רציני ורשמי.
"כן", הוא משיב לי עם חיוך מאוזן לאוזן, כאילו זה עתה פגש ידידה ותיקה. החיוך חושף שורות של שיניים לבנות, שבולטות במיוחד על הרקע השחום מאוד שלו. הוא נושק ל50, גבוה, מזוקן עם קרחת, חסון וגברי. בקיצור, ברוטלי במידה הנכונה. ההתאמה של המראה לקול וסגנון הדיבור היא פשוט מטורפת!
בנקודה הזאת הבנתי שבחירת הלוק שלי הייתה מדויקת ונכונה להפליא.
הוא מכניס אותי לחדר, מציע לשבת ולהרגיש בנוח.
"אנחנו נשתדל לעשות את זה מהר. חצי שעה ואת בחוץ." אגב, גם בטלפון בבוקר הוא אמר לי שזה עניין של חצי שעה.
(ספוילר-הייתי שם כמעט 3 שעות) מעניין אם הוא בעצמו האמין לעצמו שזה ייקח חצי שעה..
"אני מתנצל שאין לי ככ מה להציע לך, אבל יש לי כאן תפוח", מגיש לי את התפוח. "או שאולי את רוצה קפה? אני אבקש שיכינו לך? אולי מים? את רוצה מים?" הוא לא מרפה.
זה יפה מאוד שאתה מתחיל ישר מהתנצלות אבל לא, נשמה, אני לא רוצה כלום! אני רוצה לעוף מפה! לא כיף לי להיות כאן!!!! אני צועקת במחשבות שלי. אבל לו אני עונה בהכי רגוע שיש, עם החיוך הקסום שלי, "לא, תודה. הכל בסדר."
הוא מתחיל בסמול טוק ולא מתקרב אפילו לנושא, שלשמו התכנסנו. כנראה זיהה את האי נוחות שלי ורצה קצת לרכך את האוירה.
"במה את עוסקת?" הוא שואל בעניין רב.
אני עונה לו במה אני עוסקת. והוא כל כך מתלהב!!😆😆
"באמת?? גם אחותי כמוך! ואני מעריץ אתכן על זה!"
אופפפה! לפני רגע התנצלת ועכשיו מעריץ?! חחחחחחחחח בחיי, לא יודעת איך הצלחתי להתאפק ולא לצחוק בקול רם.
ואז בא משפט המחץ ששינה את כל המשוואה מבחינתי.
"אבל אני מעדיף את העבודה שלי כי אני אוהב את הכוח שיש לי על אנשים."
מה מה מה שמעתי עכשיו??????
מילא, אתה חושב כך, מילא!
יודע מה? אתה אפילו צודק. התפקיד שלך באמת מאיים, כוחני, עוצמתי ומרתיע אבל ככה, בלי להתבלבל, אתה אומר לי את זה? ככה בפרצוף??!!
בשניה הפכתי מליסה למלכה ליסה!
תחזיק חזק, חביבי! מי אמר כוח ולא קיבל??
הלחץ שהיה לי עד כה נעלם כלא היה! נשענתי אחורה על הכיסא מולו, רגל על רגל (סטייל שרון סטון). יאללה, חביבי, דבר אליי...
במהלך השיחה, שארכה, כאמור, כשלוש שעות, החלק הרשמי שלה אכן היה כחצי שעה, וכל היתר כלל לא היה קשור לנושא עצמו, אלא ניסיון אחד ארוך ושקוף להרשים אותי ולעכב אותי כמה שיותר בדרכים מגוונות.
אמרת כוח? נשמה שלי, אם לא שמת לב הכוח עבר אליי! אתה זה שיוצא מגדרך להנעים לי את השהות איתך, אתה זה שמחפש דרכים לגרום לי לחייך, אתה זה שטובע במבט התכלת שלי...בין היתר כי גברים כמוך מתים על נשים כמוני (את זה אני יודעת היטב מניסיון אישי). אתה זה שמשעשע אותי בסיפורים ושופך אינפורמציה הרבה הרבה מעבר למותר לך! אתה זה שבניסיון למצוא חן בעיניי, שכחת מה זה ממלכתיות ואתיקה מקצועית! ואתה מדבר איתי על הכוח שלך???
תביט בעצמך! אתה חתיכת פלסטלינה מולי! אם הייתי דוחפת לך את כף רגלי לפה, היית מלקק, בולע ואומר תודה!
אחרי שסיימנו, הוא יצא ללוות אותי עד המעלית עם אותו חיוך מתנצל. היה ניכר שהוא מבואס שהפגישה הסתיימה ואני שמחה שהוא היה מספיק חכם לא לגלוש למחוזות מסוכנים כדי לשמור על עצמו, בראש ובראשונה.
נכנסתי למעלית ופרצתי בצחוק🤣🤣
מי היה מאמין, שבאמצע תקופה מגעילה שכזו, משום מקום וללא התראה מוקדמת יפול עליי מפגש לא צפוי אך משעשע כל כך😉
המלכה ליסה♥️👑♥️
