נוסטל-בלוגי

טוב, אז בניגוד להרגלי, אני מפרסם שני פוסטים בסמיכות גדולה. עד היום הקפדתי על פירסום פוסט פעם בשבוע, זאת משום שרציתי למתג את הבלוג בצורה זו. יתרה מכך, לא חשבתי שיש צורך שאפרסם כאן כול הגיג ומחשבה שעולה לי בראש, ישנם מספיק אנשים אחרים באתר הזה שעושים את זה ואפילו יותר טוב ממני. נכון הדבר שבמקרים הבודדים שכן כתבתי משהו יותר אישי התגובות שקיבלתי היו מפרגנות, אבל עדיין אני חש שאני מעדיף על פי רוב לשמור את דעותי לעצמי.
עם זאת, לאחרונה יש לי הסתייגויות, או לפחות מחשבות בנוגע לסוגייה הזאת. אולי הגיע הזמן שאתחיל לכתוב משהו עם תוכן יותר מאשר פוסטים העוסקים בעיקר בצורה. כמו שאני אומר למכרים שלי, צורה מפוצצת מושקעת ומרשימה בדרך כלל נועדה לפצות על תוכן חסר או די חלש וזה בלשון המעטה.
באמת לאורך הזמן השתדלתי לבוא עם רעיונות מקוריים ויצירתיים לבלוג, בעיקר בגלל שהבלוגים שהיו כאן בעבר שהיו הומוריסטים הלכו ודעכו, הלכו ונעלמו, ועל כן ניסיתי לקחת על עצמי את המטלה להחליף בלוגים אלה. מבחינתי אלה היו בלוגים שנתנו קצת מנוחה מטרדות חיי היום יום, מהאינטריגות של הכלוב וגם סיפקו קצת הומור. אבל גיליתי שזה בכלל לא קל, ואני בכלל לא בטוח שזה אפשרי מבחינתי, בעיקר כי אני לא חושב שאני האדם המתאים למשימה הספציפית הזאת.

אבל יותר מכול, הדבר שבאמת היטה את הכף הפעם לטובת כתיבת משהו אישי היה משפט שמישהו מדהימה (בלשון המעטה) כתבה לי כאן ואני אצטט "אני בטוחה שיש לך הרבה יותר מה לכתוב מאשר להראות רק נעליים ..".

אז בואו וננסה, וכמו שאל בנדי אמר "בואו נזרוק את זה למיטה עם מדונה ונראה אם היא תשכב עם זה", כלומר, אנסה לכתוב, ונראה מה יהיה.

====================================================

בתרבות האנושית שלנו, פיתחנו לעצמנו הרגל לפיו אנחנו מאוד אוהבים לסכם תקופות, לדבר על תקופות וכיוצא בזאת. בעיקר אנחנו אוהבים לומר שסגרנו מעגל, אבל סגירת מעגל מעידה על כך שחזרנו לנקודה ממנה התחלנו, וזה לחטא לאמת, כי אנחנו אף פעם לא חוזרים לאותה נקודה, ומי שכן חושב/ת כך אני קצת מרחם עליו/ה. יחד עם זאת, יש לנו מעגלים בחיים, למשל עונות השנה או חגים, שכול שנה אנו חוזרים עליהם ולמעשה אנו חוזרים לאותה נקודת זמן היסטורית. מצד שני, תפיסת הזמן האנושית היא לינארית, כלומר חץ זמן שמתקדם בקו ישר ושאינו מאפשר לחזור אחורה.
אז אם נשלב את שתי תפיסות הזמן האלה, תפיסת הזמן הנכונה בתרבות האנושית היא של ספירלה, כן כן, כמו קפיץ, אנחנו גם נעים במעגלים וגם מתקדמים, תוך חזרה על אירועים כאלה ואחרים, רק שאנחנו לא באמת השלמנו מעגל, אלא התקדמו טיפ-טיפה על פני הזמן.

טוב אז אתם בוודאי שואלים לשם מה ההקדמה הארוכה הזו, הדבר נובע משום שאני מרגיש שתקופה בחיי עומדת להסתיים, אני לא יודע אם זה תקופה אחת גדולה, מעין עידן, או פשוט כמה דברים במקביל שמסתיימים ויחדיו יוצרים תקופה אצלי בראש, ומבלי לפרט יותר מידי, רק אומר שסימני הסיום של התקופה שיצרתי בראשי הם קטנים וגדולים, כול פעם משהו אחר: עוד קורס שמסתיים, הדרכה אחרונה, משימה אחרונה, מטלה אחרונה, עבודה אחרונה וכו' וכן, גם שנות העשרים שלי עומדות לקראת סיום.
כמובן שסיומה של תקופה באופן טבעי מביאה עימה חשבון נפש מסויים, וגם סוג של משבר קיומי (משבר אקזיסטנציאליסטי) כלומר השאלות שאנחנו בדרך כלל מתעלמים מהן צצות ומציקות: מה עשיתי עד כה? לטובת מה זה משרת אותי? איך זה שיפר אותי כבנאדם? לאן אני בעצם רוצה ללכת? או מהי המטרה הסופית שלי? (ואין צורך להזכיר קריירה, משפחה, מגורים וכו').

למען האמת אין לי תשובות, אני מנסה לפתוח דלתות, או יותר נכון להכניס רגל במספר דלתות שכרגע נראות לי כאופציות סבירות, כדי שכשיגיע הזמן יהיו לי מספר רב של אפשרויות שפתוחות בפני, אבל כול מה שאני בעצם עושה זה לדחות את ההחלטה הסופית עד לרגע שבו לא תהיה לי ברירה אלא להחליט. זה טבעי, אני חושב שהרבה עושים את זה, מצד שני חלק מהעניין בחיים זה הניסיון והטעיה, לנסות דברים חדשים ומשונים שלא תיכננו ולא חשבנו שנעשה, כי דווקא הדברים האלה מפתיעים אותנו לטובה.

חלק מהעניין הזה של "סיום תקופה בחיים" זה האנשים שהיו איתנו באותה התקופה. לכולנו יש חברים (אני מקווה), יש לנו את החברים מבית הספר, החברים מהצבא, החברים מהלימודים או מהעבודה, מאתר הכלוב או ממסיבות הכלוב (רחמנא ליצלן). אבל כמו שנאמר בשנות הקסם (סידרה ישנה לאלה של מכירים - תחפשו בגוגל) "חברים מעידים על תקופות בחיים שלנו", וכן, הם מתחלפים יחד עם התקופה. אז נכון שיש גרעין קשה של חברים שהולכים איתנו באש ובמים, אבל מי כאן לא מכיר את החברים ההם שהיו לנו בתקופת הלימודים (ואני לא מדבר על התיכון) שלמדנו איתם, בילינו איתם וגם הלכנו לחתונות שלהם, אבל מאז לא שמענו מהם, אלה הם "חברי לימודים לחתונה", כאלה שהזוג המאושר מזמין רק בשביל להראות שיש להם הרבה חברים, אבל הם לא באמת ישלחו מכתב של "תודה ששמחתם בשימחתינו" ובדרך כלל גם ישיבו אתכם ליד מערכת ההגברה באירוע כדי שתצאו חירשים, או במקום לא נוח באופן כללי (בפינה מרוחקת או ממש על רחבת הריקודים כשכולים קופצים עליכם ונתקלים בכם כשאתם מנסים לשבת ולהעביר את הזמן).
אבל כול עוד אנו חולקים איתם את התקופה, הם חברים, ואנחנו הולכים איתם, מבלים איתם, וכן, גם הולכים לחתונה שלהם. אחר כך כבר לא נשמע מהם, אבל זה בסדר כי אחר כך כבר יש לנו חברי תקופה חדשים, למשל חברים מהעבודה, ואולי אנחנו לא הולכים לחתונות שלהם, כי הם כבר נשואים ברובם (אפשר רק לקוות), אבל אנחנו כן נאלצים ללכת לברית או הבר מצווה של הבן, או הבריתה של הבת, או Whatever, כי אלה החברים של התקופה החדשה.
תמיד יהיו כאלה שנתחרט שלא שמרנו איתם על קשר, ויהיו כאלה שבכלל לא נבין למה היינו איתם בקשר, אבל כך או אחרת הם תמיד יסמלו עבורינו תקופה. מה שכן, תמיד אבל תמיד, בטקס הסיום/פרידה מחליפים טלפונים/מייל/פייסבוק ואומרים "נהיה בקשר. נכון שזה מעיד על כמה אנחנו ממש תמימים או אופטימיים?

ולסיכום, כול מה שאני רוצה לומר מעבר לזה שיש לי מחשבות שמטרידות אותי לגבי ההווה והעתיד הקרוב והרחוק, זה שיהיה בסדר, הרי צריך להאמין במשהו, וכמו שאמרו חז"לינו "מפגרים אבל אופטימים", ולסיכומי סיכום, אני הולך להרים כוסית, לחיי, לחיינו, לקראת סיומה של תקופה ותחילתה של חדשה, מי ייתן ותהיה טובה לא פחות מקודמותיה, וכל מי שרוצה להצטרך אלי מוזמן/ת, האלכוהול עלי!

ותודה שקראתם/ן עד כאן.

רק אושר, עושר, וכושר!